נגד
מלחמה—הפן האישי ההומני
אחת
הביקורות החריפות נגד המלחמה בתקופת הרנסאנס הייתה זו של ארסמוס מרוטרדם ממבשרי
ההומניזם ( במאות 16-15). הסתייגותו של ארסמוס מהמלחמה נבעה מהזדעזעותו מנפילתו במלחמה של תלמידו האהוב אלכסנדר בנו של
המלך ג'ימס ה 4 מלכה של סקוטלנד. אלכסנדר מתואר כנער יפה, חכם, משכיל,. וארסמוס
כותב בצער על היופי שלך, הנערות שלך, טבעך העדין, יושרך, מה לזה ולחצוצרות המלחמה.
ההפצצות, החרבות. מלחמה היא מטופשת, טוען ארסמוס. היא אי רציונלית. היא לא מכובדת.
והיא לא נחוצה. מי שהצטיין באגרסיביות במלחמה יהיה מפקד במלחמה הבאה. הוא קורא
אידיוטים למפקדים הצבאיים. אבל רוח אנטי ממלכתית זו לא הייתה אופיינית לתקופה.
ההתקפה של ארסמוס על המלחמה הייתה יותר אמוציונלית מאשר מנומקת. אין דבר מרושע
יותר מהמלחמה הוא כתב. יותר אסוני. יותר הרסני. דבר לא ראוי לבני אדם.
עם
זאת, ארסמוס גם פיתח נימוקים חברתיים נגד מלחמה אשר הפכו נקודות מוצא לליברליזם
הפציפיסטי. נסיכים המבקשים להתפאר בגבורתם טוב יותר יעשו אם יסייעו לרווחת
אזרחיהם. מלחמה היא לא טבעית. חיות אינן עושות מלחמה. מי שמע על חיות שתוקפות
בקבוצות נגד קבוצות. אנחנו שומעים שוב ושוב טענות כאלה נגד מלחמה. מלחמה היא לא
טבעית. היא העברה מסיוע לאנשים למטרות הרסניות. היא מנוהלת על ידי ממשלות למטרות
משלהן.
ברטה פון
זוטנר (Von Suttner) (1843-1914), ילידת פראג , נולדה למשפחה בעלת רקע צבאי. משפחה אריסטוקרטית. בעלת חינוך הומניסטי רחב. ב 1876שמשה לתקופה קצרה
מזכירתו של אלפרד נובל, לימים מיסד פרס נובל לשלום, שעוצב בהשראתה. עסקה יחד עם
בעלה בכתיבה. התחברה לקבוצות אנטי מלחמתיות, עמותות שלום. במגמה לסייע לעמותה
האנטי מיליטנטית פרסמה ספר בסגנון אוטוביוגרפי תחת הכותרת: Die Waffen Nieder, "הניחו את נשקכם " (1889). כתיבה ריאלית מאד. הרושם על
הקוראים היה כביר, הספר נחל הצלחה אדירה, 37 מהדורות בגרמניה, ותורגם ל 16 שפות
.ומאז זוטנר הפכה לפעילה מובילה בתנועת
השלום. ב1905 קיבלה את פרס נובל לשלום. על בסיס הספר נעשו סרטים ב 1914 ושוב ב
1952.
https://www.nobelprize.org/prizes/peace/1905/suttner/biographical/>
בהניחו את הנשק
גיבורת הספר היא הרוזנת האוסטרית, מרתה אלטהאוס, שנישאה בגיל 19 לקצין בצבא האוסטרי, ארנו דוצקי שמו, שנהרג במלחמת אוסטריה סרדיניה.
אחיה ואחיותיה מתו מכולרה בעקבות המלחמה, והאב מת מצער על מותם. בעלה השני הוצא
להורג כמרגל פרוסי לכאורה.
בהניחו את הנשק הוא ספר סנטימנטלי. טולסטוי, שבכתביו תרם רבות לקונצפציית
האי אלימות וההתנגדות לשיתוף במלחמה, ביקר את הספר כרדוד ושטחי. אבל, קנה המידה
הפילוסופי הגותי שטולסטוי חותר לו, אינו שמיש לגבי ספרה זה של זוטלר. רגש, רגשנות
עד דמעות הן כלי ההצגה של המחברת.
הספר נכתב על בסיס המלחמה האיטלקית השנייה, קרי, אוסטריה נגד סרדיניה ב
1859. מרתה , היא גיבורת הרומן, היא ביתו של גנרל בצבא האוסטרי ונשואה כאמור לקצין
צעיר. שניהם היו בעלי אמצעים אלא שבעלה העדיף את חיי הצבא. הם זוג החי בהרמוניה,
חיים אריסטוקרטים מלאי אהבה, הבנה והדדיות. נולד להם בן, שהוא משוש חייהם.
התיאורים הפסטורלים אידיליים של השניים חוזרים על עצמם מספר פעמים ביומנה.
והנה השמים קדרו על מרתה. אוסטריה הכתיבה אולטימאטום לסרדיניה, שנדחה,
והדרך למלחמה נפרצה. גל התלהבות של פטריוטיזם עובר על אוסטריה, צהלה. גלי
הפטריוטיות נשתלים בלב הילדים כבר דרך ספרי הלימוד. הערצה ברחוב לאנשי הצבא. אביה
שש משמחה, משווה את המלחמה למשחק שחמט, הניצחון הוא כפרי
בשל. מצפים מבת גנרל ואשת קצין
שתצטרף לגל הפטריוטיזם ותגלה התלהבות למלחמה הממשמשת ובאה. שהלא מלחמה היא שיא
הערכים והכבוד. אבל לא אלה הן תחושותיה של מרתה. נפשה רחוקה מהפטריוטיזם, היא
איננה מזדהה עם אוסטריה העומדת בפני מלחמה. כל זה רחוק ממנה. נפשה נתונה לדבר אחד
ויחיד: בעלה. היא היחידה שמעלה חששות, שמא בעלה לא יחזור מהמלחמה, שמא ייפול קרבן
לכדורי האויב. הלא במלחמה נהרגים אנשים. מדוע שני צבאות ניצבים זה מול זה ויורים,
היא תוהה. חששותיה מהמלחמה מתמקדות באובדן האישי. מה יקרה וחלילה ארנו שלה לא
יחזור. "אלוהים זה יהיה נורא. "התצטרך ללכת. איך תוכל לעזוב אשה
וילד", היא נופלת על צווארו. החובה. את אשת חייל אל תשכחי זאת ", באה
התגובה, מגלה לנו יומנה הכתוב כאמור בגוף ראשון יחיד (עמ' 11-12). וחוזר חלילה,
תחינותיה הנואשות חוזרות על עצמן. משהודיע לה בעלה שהאולטימאטום פג והמלחמה בשער:
"נפלתי על ברכי. לא יכולתי להכיל את עצמי, ותפילתי אחת: שלום, שלום".
(עמ' 14).
מרתה המשתייכת כאמור למשפחה אוסטרית
אריסטוקרטית הקשורה בעבותות בצבא, האפופה מבית בהתפעמות פטריוטית, והיא נתבעת מבית
להפגין את רוח הפטריוטית, דווקא אישה צעירה זו מעמידה בראש מעייניה את אושרה
האישי. היא בכלל לא מבינה מדוע אנשים יורים זה בזה. המלחמה היא מאלוהים, מרה
דודתה, היא לא מקבלת שהנשים עלולות לאבד את בעליהן. אין סיבה לאומית פטריוטית
שתצדיק זאת. אין זה פציפיזם כערך לעצמו,
אין בזאת אידיאולוגיה של אי אלימות, אלא ביטוי כן, אוהב, סנטימנטלי למימוש הקן
המשפחתי בחיק האישה האהובה ,האם .
האושר האישי מול הלאומיות הוא מוקד יומנה
של מרתה, והוא בשורתה. ולא עוד, היומן רווי ברגשות, שוב ושוב רגשות האושר המשפחתי,
שוב ושוב ביטויי האהבה לבעל. שוב ושוב הבעת חששות האימה מהחשש לאי שיבתו הביתה של
הבעל האהוב. היא מתארת באריכות את ליל הפרידה מהבעל. פרידה עצובה. היא מתחננת
ארנו, ארנו הישאר (עמ' 27).
המכתבים מארנו מהחזית מספרים על מפלה,
אבל מביעים תקווה שינצחו בקרב הבא. "זה מפחיד" (עמ' 29). בתגובה לשאלת מרתה שמא המפלות יביאו לשלום,
עונה לה האב , הגנרל, שהוא מוכן להילחם
אפילו שלושים שנה עד שהצבא האוסטרי ינצח
ואז יכתיב את תנאי השלום. (עמ' 29 ). האב מאשים את ביתו שהיא מעדיפה בעל, משפחה,
אושר אישי על פני האהבה למדינה ותחושת הגאווה בה.
היא מתארת בכאב ביקור אצל איה שנהגה רק זמן קצר קודם לכן לקיים מסיבות
ריקודים בביתה, ועתה היא הובהלה לקליניקה לחולי רוח בעקבות נפילתו של בנה בקרב.
ואביה מדבר על שלושים שנות מלחמה. ובדרכה היא מבקרת בחנות ספרים ופרט למפות איטליה
אזור הקרבות אין ספרים בנמצא, והמוכר מתנצל בפני פרופסור שהיה שם שכבר אין ספרי
מדע בחנות, הכול ספרי המערכה. ומענה הפרופסור הוא שללא ספרי המדע ייעלמו
האינטלקטואלים וזה סוף אוסטריה (עמ' 34).
היא נכנסת למוסד האוסף תרומות ומעניק
סיוע לפצועים. ונכנסת אשת אצולה הדואגת לפצועים האומללים, ומרתה שואלת את עצמה
(עמ' 34) אומללים, אם לא היו שולחים אותם לא היה הסבל הזה. מרתה ממשיכה ומבקרת
חברה קרובה שאף היא נשואה לקצין בצבא, ושגם שני אחיה משרתים בחזית. החברה מלאת
התלהבות ומקווה שבעלה יחזור מעוטר ויעלה בדרגות. היא בכלל מצפה לסיום המלחמה כמובן
בניצחון אוסטריה, ואז יצאו לחופשה מענגת. והנה מגיע דוור (עמ' )38, והמארחת קוראת
את המכתב ומגישה למרתה לקרוא.
פרקים סנטימנטליים המעמידים זה מול זה את
האושר האישי, חיי משפחה חמים, אוהבים מול הפטריוטית העיוורת המקריבה אלפים והורסת
משפחות. מה ערך בפטריוטית זאת?
תגובות
הוסף רשומת תגובה