Yehoshua Gitai

 ספט 21 אין לקרוא את ספר יונה ללא מלוויל מובי דיק. הוא עוסק בחזרה בתשובה לא של אנשי נינוה, אלא של יונה במעי הדג-- זאת דרך המטיף הכומר-- בדרשה בכנסייתו. הוא מדבר בעצם על רצון האדם מול אלוהים. יונה מול אלוהים. הציות לאלוהים הוא בעצם פעולה של האדם נגד עצמו, נגד רצונו הוא. זוהי משמעות הציות לאלוהים. כלומר זה לא ספונטני גרידא, אלא מאבק פנימי הבא בסוף משכנוע והכרה. יונה לא הבין זאת והוא פעל למימוש רצונו. אבל נוכח דרך הסערה שאין דרך להימלט מאלוהים ובמעי הדג התחרט. על האדם הנאבק מול רצונו עומד הכומר. האם רצון האדם הוא המנחה, האכזיסצנטיות   של סרטר? לא יענה הכומר. כן, אני מסכים עם הכומר. חפצו של האדם איננו מוחלט לו.   יש גורמים מעליו, משפחה, מדינה.

  ארגומנטציה מול דמונסטרציה – פרלמן מול אריסטו- הרטוריקה החדשה בבואנו לנתח נאום כאקט רטורי לא יומלץ לאמץ את הרטוריקה של אריסטו כפשוטה, אף על פי שמרבית יסודותיו ישימים הם. גם לא את ההמלצות של שופנהאואר. האחרון פשוט רוצה לנצח בעימותים ומציע לנו איך. עניין אריסטו מורכב יותר. אי אפשר להתעלם מספרו בן למעלה מאלפיים שנה , שהוא פרי תובנותיו של גאון.   אין מילה אחרת. אלא שחיבור זה של אריסטו זכה לביקורת עקרונית מתודולוגית של פרלמן, ביקורת ראויה בעיניי. הבעיה העיקרית היא תפיסת מהות השכנוע. נקודה זו לא באה לידי ביטוי בהסתייגויותיו של קנדי.   על מה אנחנו מדברים בעצם. אריסטו     מגדיר את תפקיד הרטוריקה לא בעצם השכנוע כשופנהאואר, אלא גילוי אמצעי השכנוע הקיימים ביחס לכל עניין ועניין.   1355ב.   השכנוע הנו    דרך ההוכחה – הלוגוס—כאשר אנו מראים את האמת או הנראית אמת בכל מקרה. 1356א. עניין האמת, ההוכחה הבלעדית מעסיק את פרלמן. הוא מתקן את אריסטו על ידי ההבחנה בין אנליטיקה לדיאלקטיקה. האנליטיקה היא לוגיקה פורמלית . האנליטיקה מנותקת מדעה אישית. ולכן היא בת הדגמה. ההנחות של מרכיבי ההיקש מבוססות על הדע

לא עימות-- הידברות  ·          תרבות הוויכוח היא עתיקת ימים. היוונים הקדומים   אהבו פולמוס בשפה וחשיבה. אהבת פולמוס זאת נעשתה קשורה במוסדות הגבריים של התלמידים. בימי הביניים גברים צעירים שרצו ללמוד באוניברסיטאות נעקרו ממשפחותיהם ונמצאו בחברה סגורה שהיה נהוג בה עונשים גופניים. הייתה שם גם שפה סודית לטינית שבה קראו החניכים על מעללים צבאיים. הידע נרכש בדיונים בעל פה והתלמידים נבחנו בעל פה והסתכנו בהשפלה פומבית. חניכים סטודנטים אלה לא הוכשרו לחקר האמת, אלא להעלות טיעונים מכל צד אפשרי.   (ככה גם בדיביטים). כלומר, לנהל עימות. המילה הלטינית לבית ספר לודוס   נבעה   משורש בעל משמעות צבאית—אימונים למלחמה. ·          בסין הייתה מנטליות שונה. ויכוח אינו עולה בקנה אחד עם כללי הטקס וההרמוניה שאליהם שואף החכם האמתי. בסין והודו לא הוויכוח הועדף, אלא   סקירה --להאיר את עיני השואל. לא לגבור על יריב.   באסיה הקדומה הרטוריקה לא הוקדשה לחיבור טיעונים לוגיים. אלא לפיתוח הנחות יסוד שעליהן הייתה הסכמה נרחבת . כך גם בתרבות השבטית באפריקה סכסוכים יושבו על ידי הבניית מכנה משותף של הסכמה ללא עימות. ·        

  לשון התנצחותית -- מתסיסה אנחנו רוויים וספוגים במלחמות. מה קורה כאן? מה פשר הלהיטות המלחמתית הזאת? הכול הוא מלחמה. אנחנו מדברים על "מלחמת" הבחירות, על "נצחונו במערכה" של אולמרט ועל "תבוסתו" של נתניהו. " (העם) ניפץ את הליכוד" (ארי שביט, הארץ 30.3.06). וממלחמה לאמצעי מלחמה: "מישהו מטלפן ואומר שהספר שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית....אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פיקשש" (אתם אמורים להבין שמדובר במה שהיה קרוי בעבר חיזור). "ההסכם הוא פצצת זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מילה, כיוון שהמצב הוא חבית של חומר נפץ" (שולמית הר-אבן ידיעות 21.9.94). הקרע בצמרת מפלגת העבודה התרחב. "יורים אצלנו פנימה", זעקה שלי יחימוביץ' (מקור ראשון. 9 יוני 2006). מקור משפטי בכיר: נשיאת העליון המיועדת (דורית בייניש) "לא תנהל קרב חפירות נגד מינוי גביזון" (ידיעות אחרונות 13 יוני    2006 ). אם נקבל את תיאורית ספיר- וורף [1] ששפה מקבעת את המחשבה הרי נאמר שהדוברים לעיל   מחשבותיהם מקובעות במלח