לשון
התנצחותית -- מתסיסה
אנחנו
רוויים וספוגים במלחמות. מה קורה כאן? מה פשר הלהיטות המלחמתית הזאת? הכול הוא
מלחמה. אנחנו מדברים על "מלחמת" הבחירות, על "נצחונו במערכה"
של אולמרט ועל "תבוסתו" של נתניהו. " (העם) ניפץ את הליכוד"
(ארי שביט, הארץ 30.3.06). וממלחמה לאמצעי מלחמה: "מישהו מטלפן ואומר שהספר
שכתבה פלונית הוא פצצה, ושהיא בכלל פגזית....אבל בינתיים היחסים בשלב של יריות
בחושך והוא עוד לא יודע אם פגע או פיקשש" (אתם אמורים להבין שמדובר במה שהיה
קרוי בעבר חיזור). "ההסכם הוא פצצת זמן, והנואם בהפגנה קלע בול בכל מילה, כיוון
שהמצב הוא חבית של חומר נפץ" (שולמית הר-אבן ידיעות 21.9.94). הקרע בצמרת
מפלגת העבודה התרחב. "יורים אצלנו פנימה", זעקה שלי יחימוביץ' (מקור
ראשון. 9 יוני 2006). מקור משפטי בכיר: נשיאת העליון המיועדת (דורית בייניש)
"לא תנהל קרב חפירות נגד מינוי גביזון" (ידיעות אחרונות 13 יוני 2006 ).
אם
נקבל את תיאורית ספיר- וורף [1]ששפה מקבעת את המחשבה הרי נאמר
שהדוברים לעיל מחשבותיהם מקובעות במלחמה ,
שפתם מובילה אותם למלחמות, שפת המלחמה היא השפה המשפיעה על מחשבתנו. לא שפת השלום.
עם זאת, הבלשן גיא דויטשר פוסל לחלוטין את תיאורית וורף , ומעלה תפיסה שונה בזיקה
בין שפה ומחשבה, תפיסה הקרויה על-ידו בשם הוגיה בועז-יאקובסון. בסופו של דבר
שפות נבדלות במה שהן מוכרחות להביע ולא
במה שהן מסוגלות להביע. מה שמדובר בזאת הוא במידע שכל שפה מאלצת את דובריה להביע.[2] אסיק אפוא שהשימוש הנפוץ
במטפורות המלחמה משפיע על דרך
מחשבתנו המלחמתית, אפס באמצי את תזת בועז- יאקובסון אומר שהשפה אינה מקבעת את
המחשבה, אנחנו השרויים במצבי מלחמה ונאלצים אפוא בכורח הנסיבות להשתמש בשפת
המלחמה, אבל אין להבין מכך שאנו כלואים בשפת המלחמה. אנחנו מסוגלים להביע גם מחשבות
אחרות. ועלינו לתת לכך את הדעת.
מילים
אינן דבר חיצוני. מילים עושות מעשים. מילים פוגעות, הן דינמיות. והמשתמש באוצר
מילים מלחמתי מעין זה נגרר כבר לאלימות כסדר יום, כהרגל.
מלחמה
היא מה שקורה כאשר השפה נכשלת
מרגרט
אטווד
שפה היא מחשבה. בנג'מין וורף
Be your strong and simple words
Keen to wound as sharpened swords
Percy shelley calm and resolute
מעניין
לעיין בדרשת ההר של ישו בברית החדשה במתי ה':
שְׁמַעְתֶּם
כִּי נֶאֱמַר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן׃ 39 וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם
אַל־תִּתְקוֹמֲמוּ לָרָשָׁע וְהַמַּכֶּה אוֹתְךָ עַל־הַלְּחִי הַיְמָנִית
הַטֵּה־לוֹ גַּם אֶת־הָאַחֶרֶת׃ 40 וַאֲשֶׁר יַחְפֹּץ
לָרִיב עִמְּךָ וְלָקַחַת אֶת־כֻּתָּנְתֶּךָ תֵּן־לוֹ גַּם אֶת־הַמְּעִיל׃ 41 וְהָאֹנֵס אוֹתְךָ לָלֶכֶת עִמּוֹ דֶּרֶךְ מִיל לֵךְ אִתּוֹ
שְׁנָיִם׃ 42 הַשׁאֵל מֵאִתְּךָ תֵּן־לוֹ וְהַבָּא לִלְוֹת מִמְּךָ אַל־תָּשֵׁב
פָּנָיו׃ 43 שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ וְשָׂנֵאתָ
אֶת־אֹיְבֶךָ׃ 44 וַאֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֶהֱבוּ אֶת־אֹיְבֵיכֶם (בָּרֲכוּ
אֶת־מְקַלְלֵיכֶם הֵיטִיבוּ לְשׂנְאֵיכֶם) וְהִתְפַּלֲלוּ בְּעַד (מַכְאִיבֵיכֶם
וְ) רֹדְפֵיכֶם׃ 45 לְמַעַן תִּהְיוּ בָנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמָיִם אֲשֶׁר הוּא
מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר עַל־הַצַּדִּיקִים וְגַם
עַל־הָרְשָׁעִים׃ 46 כִּי אִם־תְּאֵהֲבוּ אֶת־אֹהֲבֵיכֶם מַה־שְּׂכַרְכֶם הֲלֹא גַּם־הַמֹּכְסִים
יַעֲשׂוֹּ־זֹאת׃ 47 וְאִם־תִּשְׁאֲלוּ לִשְׁלוֹם אֲחֵיכֶם בִּלְבָד מַה־שִׁבְחֲכֶם הֲלֹא
גַם־הַמֹּכְסִים יַעֲשׂוֹּ־זֹאת׃ 48 לָכֵן הֱיוּ
שְׁלֵמִים כַּאֲשֶׁר אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָׁמַיִם שָׁלֵם הוּא׃
זוהי
הדרך לשלום. תן, הרגיע. עשה הפוך מהמצופה, העדר נקמה. רצון לפיס. ויתור הוא כוח, לא
מחולשה אלא לשם מטרה נעלה.
כאשר
אנו מסתכלים בהתייחסויות למלחמה ושלום זהו הסדר מלחמה ושלום. לא שלום ומלחמה. שלום
איננו מופיע כערך בפני עצמו, אלא כאנטיתזה למלחמה. נתבונן למשל במלון האנגלי הידוע
ובסטר שבו מדובר על מלחמה, קונפליקטים, מצב של אלימות, קרב. אבל בהסתכלנו על הערך
שלום אנו רואים ערך שאיננו עצמאי -- התייחסות למלחמה. השתחררות ממצב מלחמה. הסכם
לסיים מצב מלחמה. זמן שלום מצב בו האומה איננה במצב מלחמה. בקיצור שלום מוגדר
במונחים הנוגדים מלחמה. תפיסה זו של שלום מונחת כבר בעולם ההלניסטי. המילה היונית
לשלום היא oirene שבסיסה הוא היפוך ממלחמה. וכך מורשות תרבותיות
ציוני זיכרון עטופים בסמלים של מלחמה.
נעיין
בציטטה הבאה:
"הם
יצאו ללא מגנים, ואחזם טירוף ככלבים או זאבים הם היו חזקים כשוורים ושום ברזל או
אש לא תעצור אותם".
זה
תיאור מיתולוגי של האידיאל של השבטים
הגרמנים כמופיע בספרו של היסטוריון הדתות הידוע אליאדה בספרו Rites
and Symbols
במקביל
בסדרה שפרסמה יונסקו במסגרת ארגון המורים הבינלאומי בנושאים שונים ,הכרך הראשון הוא
מלחמה ושלום, וכך עורך הסדרה כותב בהקדמתו: מלחמה מוצגת עוד בציורים הפרה
היסטוריים בסהרה. בציורים והתחריטים העתיקים ממצרים ומספוטמיה האל מוצג כגיבור
מנצח קוסמי כך שהאומנות האנושית מתעסקת יותר במלחמה מאשר בשלום. וכך גם ביצירות האפיות
כמו באפוס הכנעני ענת או אצל סנחריב מלך
אשור: המלחמה וההערצה אליה הן הדומיננטיות. השלום הוא רק ריאקציה , אנטיתזה. לא
מפארים אותו.
לא כך במקורות העבריים המקראיים . כאן השלום
נתפס כערך בפני עצמו ולא כראקציה וניגוד. המילה שלום היא בעלת מספר משמעויות
שמכילות תפיסה של שלמות. שלום הוא ערך חיובי עצמאי בעל משמעויות פילוסופיות
ופוליטיות. וכך אבן -שושן במילונו מתייחס לשלום במונחים של שלוה, מנוחה, שקט.
ואבן-שושן מצטט פסוקים תנכיים כ תהיל' קכב:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי
בְּאֹמְרִים לִי בֵּית יְהוָה נֵלֵךְ: ב עֹמְדוֹת
הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם: ג יְרוּשָׁלִַם
הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו: ד שֶׁשָּׁם
עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יְהוָה: ה כִּי
שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִיד: ו שַׁאֲלוּ
שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ: ז יְהִי
שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ: ח לְמַעַן
אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ: ט לְמַעַן
בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:
נשים
לב לחזרה המשולשת של שלום לקראת סיום המזמור. שלום, שלום זה המהות.
גישה
פוזיטיבית לשלום מופיעה בתה' פה 11:
חסד
ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו
שלום
מזוהה עם צדק ואמת. שלום ללא צדק איננו קים, ולהפך: צדק הוא שלום. שלום הוא אפוא הבסיס של המוסר האנושי. ולכן
מלחמה במונחים המקראיים היא הניגוד : מצב של חוסר צדק, מצב של אי נורמליות.
פס'
מקראיים כמו בראש' טו 15:
ואתה תבוא
אל אבתיך בשלום תקבר בשיבה טובה
שלום=שלוה.
תפיסת
השלום כרוכה אפוא עם מהות האמת והצדק שמבטיחים יציבות ונורמליות., הרמוניה בחיים.
ומכאן
שגם המקורות הרבניים לא חדלים להדגיש את
חשיבות השלום. שלום הוא מצב הקודם לבריאה:
לא
ברא הקב"ה את העולם אלא על מנת שיהא שלום בין הבריות. שנאמר ...עושה שלום
ובורא את הכל. (במדבר רבה יב 1).
כל
מעשה הבריאה הוא לא למען טיפוחו של האדם, טיפוחו של עם ישראל, פיאורו של אלוהים,
אלא למען מטרה דגולה: שלום בין הבריות.
והתלמוד
הירושלמי (תענית ד 2):
על
שלושה דברים העולם עומד על הדין על האמת ועל השלום. ושלשתן דבר אחד נעשה הדין נעשה
אמת נעשה שלום. ושלשתן בפסוק אחד נאמרו שנ': אמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. (זכריה
ח' 16).
משפט,
אמת ושלום—אחד זהה עם השני ושלושתם אותה מהות.
ואני
חוזר ומדגיש: שלום הוא לא אנטי תזה למלחמה. הוא מהות בפני עצמה בעלת תוכן משלה.
מאלף
לקרוא חוקים מקראיים ביחס למלחמה:
כי
תקרב אל עיר להלחם בה. וקראת אליה לשלום. (דב' כ 10 ).
ובהתאם
הרמב"ם מסכם את ההלכות ביחס לתנאים
להכרזה של מלחמה:
אין
עוין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום (הלכות מלכים פרק 6)
והיה
ואנו כבר נמצאים במצב של מלחמה אז לא ממהרים. אם עומדים לכתר עיר אז לא מיד חושבים
על תבוסה, אלא תבוא קודם הצעה לשלום. וכך גם עם אדם.
המקרא
אינו ממהר לפאר גיבורים כמו באפוסים ובמיתולוגיות.
נעיין
בשירת דבורה בשופטים ה':
אבל
אין בשירת דבורה פיאור הגיבור אלא אלוהים.
יְהוָה, {ר}
יְרַד-לִי בַּגִּבּוֹרִים.
ודגש
על האם הבוכיה , האם המחכה עד בוש לבנה הכנעני שכבר לא ישוב משדה הקרב:
בְּעַד {ר}
הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא,
בְּעַד הָאֶשְׁנָב: {ס} מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ {ר}
לָבוֹא-- {ס} מַדּוּעַ אֶחֱרוּ,
פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. {
אם
האויב דואגת.
האם
הבוכיה נתן השראה למשורר חייםגורי בשירו אימו:
לִפְנֵי
שָׁנִים בְּסוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,
שָׁמַעְתִּי
אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סִיסְרָא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁש לָבוֹא,
מֵבִּיט
בְּאִמּוֹ שֶל סִיסְרָא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן,
אִשָׁה
שֶׁפַּס כֶּסֶף בִּשְׂעָרָהּ.
שְׁלַל
צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע
רִקְמָתַיִם לְצַוְּרֵי שָׁלָל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ
שָׁעָה שָׁכַב בַּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו
רֵיקוֹת מְאֹד.
עַל
סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חָלָב חֶמְאָה וַדָּם.
הַדוּמִיָּה
לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם
הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחַר אַחַת.
אַחַר
זְמַן מַה שָׁקְעָה הַשֶׁמֶשׁ.
אַחַר
זְמַן מַה כָּבוּ הַדִּמְדוּמִים.
אַרְבָּעִים
שָׁנָה שָׁקְטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה
לֹא
דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתָיו לֹא נַעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית.
אֲבָל
הִיא מֶתָה, זְמַן קָצָר אַחַר מוֹת בְּנָהּ.
המשורר
הישראלי מגלה חמלה לאם האויב. אין שמחה לאיד. אנושיות. אמא..
הצדיק
נחמן מברסלב 1722(- 1811 היה בארץ כבר ב 1798).
יהי
רצון מלפניך ד' אלהינו ואלהי אבתינו, אדון השלום, מלך שהשלום שלו, שתשים שלום בין
עמך ישראל, ויתרבה השלום עד שיומשך השלום בין כל באי עולם... רק יהיה אהבה ושלום
גדול בין כולם וכל אחד ידע באהבה חברו.
שלום
הוא העיקר, הוא המהות.
נקודות:
המילה
וכוחה—האם תרבות מילים מרגיעה, מלטפת עשויה לשנות מציאות?
הסימפטיה
לאם המנוצח לפי גורי—מה לומדים על בני הדור ההוא., והיום?
מהות
העולם צדק, משפט ושלום, והשלום איננו נפרד מעקרונות נעלים אלה.
·
תרבות העימות
·
·
לאור ההשמצות האישיותיות שהפכו ללחם
חוקנו והופכות כמו דיון בקבינט הקורונה לדיבורים עקרים בני שבע שעות שבסוף לא יכלו
להגיע להסכמה בנושאים קריטיים כמו אפשרות לילדים ללמוד בבתי ספר, אבל לריב ידעו,
רשמתי שורה של נקודות שהן בשורשי הבעיה, נקודות שהן מורות דרך לשיח פרודוקטיבי,
אנטי תוקפני , אבל מביא לתוצאות פוריות ולאחווה במקום קיטוב.
·
קהלת:
·
·
דיברנו
על השפה המלחמתית הטעונה. ונרחיב הפעם מזווית נוספת שתבהיר את שורש המלחמה וזאת לא
תהיה התורה הפסיכולוגית על יצר ההרסנות
לפי פרויד הטבוע בנו.
·
נדבר
על תרבות הוויכוח כפי שהיא מתנהלת ונראה שכאן נעוצים שורשי אלימות.
·
אנחנו
מנהלים ויכוחים שיוצרים תרבות של התנגדות, וההתנגדות הזאת מתקבלת אצלנו כדרך
הדיאלוג, כדרך ניהול השיחה. במהדורות החדשות למשל בוחרים בשני קיצונים דווקא
המתנגחים ביניהם. אנחנו רוצים לנצח בוויכוח ולא להקשיב ולנהל דיאלוג.
·
הדרך
הטובה להראות שאתה חושב היא למתוח ביקורת.
·
תרבות
הוויכוח הנהוגה דוחפת אותנו לגשת אל העולם בהלך רוח לוחמני.
·
שפתנו
רוויה בדימויים צבאיים. "לתקוף את הבעיה" ומדברים בעצם על דיון בכנסת בשאלת העלאת גיל
הפנסיה לנשים.
·
במערכת
יחסים קרובים אפשר להתווכח ואז הוויכוח מביא להבנה עמוקה יותר ולפתרון בעיות. אבל
בוויכוחים רבים אנו נתקלים בשני אנשים שככל שהוויכוח נמשך כך גובר כעסם .
·
אם אנו
נלחמים בוויכוחים, בעימותים כדי לנצח אזי הפיתוי להכחיש עובדות התומכות בעמדת היריב
הוא גדול. אנו נוטים להציג מידע התומך
בטיעונינו. התנהלות ויכוחית כזאת מעודדת אנשים להציג עובדות מעוותות או לשקר.
·
הנטייה
לחפש את האמת על ידי עימות בין שני צדדים
מובילה אותנו לאמונה שלכל שאלה יש שני צדדים. אבל, האמת נמצאת באמצע במקרים רבים ולא בקצוות.
·
אנחנו
אוהבים להשתמש במילה עימות בדרך לייצוג בעיות. שכיחות המילה עימות ממחישה את נטייתנו להמחיש בעיות בדרך שמצפה מראש שהדיון יהיה מקוטב, ומעוצב
בידי שני צדדים שאינם מוכנים להתפשר.
·
למשל
העימותים על הכחשת השואה שהיו עם פרופ' דבורה ליפסטט מראים שהמכחישים זכו לסיקור
רחב במדיה . הם מיצגים את הצד השני בעימות. תופעה כזאת נותנת לגיטימיזציה לטענות חסרות ביסוס המועלות בפומבי והמדיה
מציגה את הקיצוני כצד לגיטימי. לצד השני יש לגיטימיזציה והוא שווה קולות. משהכחיש
שחקן ידוע רוברט מיצ'ם את השואה והוא עומת הוא אמר: "אני לא יודע יש אנשים
שחושבים כך". בשכונתי מסתובב פגוע נפש ההולך שעות במהירות בהליכות בלתי
פוסקות. מששאלתי אדם שמכיר אותו אודותיו הוא אמר שלמד תורה ודעתו השתבשה. מששאלתי
איך אתה אומר דבר כזה אמר: "ככה אומרים". לך תכחיש או תפריך והאשמה הושמעה.
·
תרבות
הוויכוח מגבילה אפוא את הידע שלנו במקום להרחיבו ויוצרת וויכוחים בלתי מתפשרים.
עימות שבמקרים רבים מידרדר.
·
הפילוסוף
ג'והן דיואי ביום הולדתו ה 90 אמר : "דמוקרטיה מתחילה בשיחה. קים חשש שהיא
תיגמר בקיטוב".
·
אין
כאן הצעה לגנוז כליל את תרבות
הוויכוח בשיח הציבורי, אבל צריך לבדוק אם זו היא הדרך היחידה בניהול
חיינו. דרך אחת היא יצירת מילים , מילונאות של דימויים אחרים שאינם לקוחים מעולמות
הספורט התחרותי או המלחמה.
·
ב 1996
פרשו 14 סנטורים אמריקאים מרצונם . וזו
הייתה תופעה יוצאת דופן , אירוע חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית. ואחד מהם
הבהיר: "אנו מקוננים על רמת
ההכפשה וההשמצה הגוברת".
·
בעימותים
בין הרצים לנשיאות ארה"ב קלינטון מול טרמפ
או בין טרמפ לביידן השאלה הנשאלת הייתה :מי ניצח. לא מתעניינים מה אמרו, מהם הנושאים העומדים על
הפרק, אלא מי ניצח. מלחמה.
·
אני
נמצא במקום ציבורי ומישהו מעשן. אפשר לומר באסרטיביות: תפסיק לעשן כבר. ואז
התפוצצות.
·
אבל אפשר לומר:
"אדוני, אני חולה אסטמה, בבקשה ממך הואל נא לא לעשן כאן. תודה."
·
החברה הישראלית משתמשת בשיח
מלחמתי וזה כבר מגן הילדים. הכול עימותים. אין דיאלוג במובן של שיח רציונאלי
בנימוקים תקפים.
·
פרופ' ברנדה דנט, כתבה על תקרית בפורום של ישראלים
החיים בסן פרנסיסקו, שביניהם שוררת היכרות מחוץ לעולם המקוון, והציעה כי סגנונות
השיח הישראליים, ה"דוגרי" וה"כסאח", תורמים לכך שבין ישראלים
מתקיימת יותר התלהמות ברשת, גם כאשר הם מזוהים.
·
מתוך מצב העויינות עצמו יש ליזום מעשה של רצון
טוב ושלום, ובכך לפתוח בדינאמיקה הדדית שתאפשר יציאה ממעגל העויינות, ובסופו של
דבר סיום היריבות והשכנת שלום.
·
עלול אדם להירתע מדרך זו של אי עימות וחיפוש הפשרה בגלל היותה מפורשת
על-על-ידי היריב – כעשייה הנובעת מתוך עמדה של חולשה. אחד הרעיונות שהודגשו ביותר
ע"י מהאטמה גאנדי, כשלימד את תורת אי-האלימות , היה שההבלגה והעמידה מול
היריב בדרך המעשה הבלתי-אלים הינם נשקו של החזק, ויכולים להיעשות רק מתוך עמדה של
חסינות וכוח רוחניים.
·
תרבות
הוויכוח היא עתיקת ימים. היוונים הקדומים
אהבו פולמוס בשפה וחשיבה. אהבת פולמוס זאת נעשתה קשורה במוסדות הגבריים של
התלמידים. בימי הביניים גברים צעירים שרצו ללמוד באוניברסיטאות נעקרו ממשפחותיהם
ונמצאו בחברה סגורה שהיה נהוג בה עונשים גופניים.
·
הייתה
שם גם שפה סודית לטינית שבה קראו החניכים על מעללים צבאיים. הידע נרכש בדיונים בעל
פה והתלמידים נבחנו בעל פה והסתכנו בהשפלה פומבית. חניכים סטודנטים אלה לא הוכשרו
לחקר האמת, אלא להעלות טיעונים מכל צד אפשרי.
(ככה גם בדיביטים). כלומר, לנהל עימות. המילה הלטינית לבית ספר לודוס נבעה
משורש בעל משמעות צבאית—אימונים למלחמה.
·
בסין
הייתה מנטליות שונה. ויכוח אינו עולה בקנה אחד עם כללי הטקס וההרמוניה שאליהם שואף
החכם האמתי. בסין והודו לא הוויכוח הועדף, אלא
סקירה --להאיר את עיני השואל. לא לגבור על יריב. באסיה הקדומה הרטוריקה לא הוקדשה לחיבור
טיעונים לוגיים. אלא לפיתוח הנחות יסוד שעליהן הייתה הסכמה נרחבת. כך גם בתרבות
השבטית באפריקה סכסוכים יושבו על ידי הבניית מכנה משותף של הסכמה ללא עימות.
·
הפילוסופיה
האריסטוטלית השמה דגש על הלוגיקה מבוססת על ההנחה שהאמת מושגת על ידי הנגדה. הפילוסופיה הסינית מציעה השקפה חילופית. מדגישה את ההרמוניה ורואה
מולה יקום מגוון המתקיים באיזון בזכות
שיח.
·
ההיסטוריה
של המדע שהתחיל בכנסיה היא מפתח להבנת
המסורת שלנו הרואה בחיפוש אחרי האמת פועל
של ויכוח מילולי, שבו העמדות מבוצרות, מוגנות ומותקפות בלי קשר לאמונתו האישית של
המתדיין.
·
בליבה
של תרבות הוויכוח ניצב ההרגל הכופה עלינו
לראות נושאים ורעיונות כעקרונות מוחלטים שאינם ניתנים לגישור. אנחנו יכולים לדבר
על שני הצדדים של הנושא אבל אפשר לדבר במקום שני צדדים המובילים לעימות על כל
הצדדים.
·
אנשים
נטפלים לפרטים בכל פעם שהם רואים הזדמנות לזכות באיזו נקודה בוויכוח. נסו לא
להיטפל לפרט, אלא לבחון את התמונה השלמה. לא נציין מה שגוי, אלא מה נכון בזה. לא
להתעמת בין שניים המביאים לקיטוב אלא להזמין שלושה כשהשלישי אינן מחויב לשום צד
כמו איש אקדמיה.
·
לעבור
מעימות לדיאלוג.
·
אל
תעשו דמוניזציה לאנשים שאינך מסכים איתם.
·
אל
תתקוף את המחויבות המוסריות שלהם.
·
ככה
נבנה קהילה.
·
הדברים
מובאים בהשראת ספרה הפותח עיניים של דבורה טאנן, פרופסור לסוציו- לינגוויסטיקה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה