4,2.22

 נפגשנו, קבוצת עירוני ה' איתי ,עם שחר פרץ. נערה שגמרה אומר שלא להתגייס לצבא לרגל התנגדותה הנמרצת לכיבוש. ההחלטה לא בשלה אצלה ביום בהיר אחד. אחיה הגדול היה סרבן. ומתיכון היא מתחברת לפורום של סרבנים. הם נפגשים. יוצרים חבורה.  הם מקיימים מחנות עם חברה פלשתינאים מהשטחים. היא מדריכה. היא פעילה ונחושה. היא הופיעה לפנינו במפגש זום בהנחית אריה שהכין שאלות שבלוניות. בכל אופן יצר עמה מגע. השתדל. התגלתה נערה חיננית, שקטה, לא מתלהמת, מאוזנת מאד, שישבה בכלא 88 יום כמעט 3 חודשים. בעלת כושר ניסוח, רהוטה, מאוזנת. תענוג להקשיב לה, וגם אם יש הסתייגות מעמדתה בעיקרון, מלבב להקשיב לה והיא מעוררת ענין וסימפטיה רבה. נערה בעלת כישורים, אינטליגנטית מאד.

החלטתי לשלוח לחברים תמצית של נאום של סוזאן סונטאג שנאמה בטקס הוקרה לסרבני מוסר ומצפון. על הנושא בכללותו יש לי חומר רב. וכאן כאמור סונטאג השרה שיר הלל לסרבנים בישראל נגד מדיניות הכיבוש.

דבריה של סרבנית הגיוס שחר פרץ מעוררים השראה בכנותם ובאמונתה המוחלטת בצדק חברתי עד שהיא מוכנה להיענש בעונש כבד על ידי החברה שלמדיניותה היא מתנגדת עד חרמה.

הנה הרהורים על פעילותה של שחר וחבריה הסרבנים. אגב, הזכירו את יונתן בן-ארצי באותה נשימה. הוא חריג. שחר וחבריה מוחים על מדיניות, אבל אם מדיניותם שלהם הייתה ממומשת לא היו מתנגדים לשרת בצה"ל. בן-ארצי הוא פציפיסט. הוא מתנגד לשרת בכל מצב פוליטי.  

בסירוב (resistance) טמון עונש, סכנת בידוד חברתי, סכנת לעג ובוז, (ובמקרה של ריישל קוריי הסכנה להיהרג). הסכנה להיות מחוץ לקונצנזוס, להיות מושא לעלבון ואף אלימות  על ידי הרוב שהוא בעל תפיסה שונה מהסרבן לגבי רעיון הלויאליות למדינה ולחברה.

אנחנו מתעטפים במעטה של מילים של כרזות וסיסמאות  של צדק, שלום, פיוס שמכסות את מצפוננו בעוד  שקבוצה קטנה יותר שיחסית היא חסרת כוח מממשת את הסיסמאות. קבוצה קטנה זו מעוררת מחאות, מחוללת הפגנות  ויוצרת פעילות חברתית של אי ציות אזרחי.

מדובר בקבוצה שחורגת מהשבט ופונה לעולם שהוא מנטלית אולי גדול יותר ממנה, אבל היא עצמה נותרת קטנה מספרית. אם אתם לא בעלי אופי הנוטה להפגנות הרי שנכנסתם בפעילות זו של אי ציות אזרחי למהלך מורכב וקשה המסבך אתכם. תמיד תהיו לא פופולאריים. תמיד תוכתמו בכתם  של אנטי- פטריוטיזם וזאת נוכח טענתכם  שהחיים של בני השבט האחר  הם בעלי אותו ערך כשל בני השבט שלכם.

קל יותר להיות נאמנים לאלה שאנו מכירים, לאלה שאנו רואים, לאלה שאנו מעוגנים בתוכם, לאלה שאנו חולקים אתם את חיינו.

אל  לנו שלא להעריך את הכוח של אלה שאנו מתנגדים להם. בל נפחית מעצמת התגובה שתבוא על אלה המוחים, שמרחיקים את עצמם מהברוטליות והדיכוי של  הרוב . אנחנו בני המיעוט המוחה אנחנו בסופו של דבר בשר ודם. אנו יכולים להיפגע מהכידונים,  אנו יכולים להימחק על ידי בולדוזר.

אומץ מעניק השראה לקהילות. האומץ על ידי הדוגמה. האומץ מדביק כפחד. אבל אומץ, סוג של אומץ, יכול גם לבודד את האמיצים.  האמיצים שמנציחים את העיקרים והם יהפכו לקרבנות כשהם הופכים לבלתי נוחים לרובנו  בני שבט הרוב. 

בדרך כלל, עיקרון מוסרי הוא דבר שמציג את נושאו בעימות עם העשייה הפרקטית. ושוני מרחק זה בין הפרקטיקה למוסר הוא בעל תוצאות שלעיתים הן לא נעימות. הואיל והחברה נוהגת לנקום בחריגים כשהיא מגנה על עיקריה. 

  נוצר מתח בין האינדיבידואל לקולקטיב , החברה. זהו "המשחק" בין  מוסר ואומץ לעומת  הפחד החברתי , שחלילה שלא להיות מחוץ למחנה. הפחד (מהשבט האחר) מלכד אנשים היוצרים קונצנזוס. עם זאת, היחיד הפועל נגד החברה ניחן באומץ, והאומץ  לפעול עשוי להעניק השראה לקהילות כדוגמה מובילה.  אבל , אומץ נגדי כזה גם מבודד את האמיץ. והאומץ יתכן ויוקרב וישחק  כשהוא נעשה לא נוח. הקהילה מתנקמת באלה בעלי הניגודים לקונצנזוס. ובעלי הניגודים אינם נגד החברה כעיקרון, אלא הם רוצים שהחברה תקפיד על העקרונות שהיא אמורה להגן עליהם.   הסרבן נתקל במציאות המקפחת להבנתו צדק חברתי והוא מגיב.

ההנחה הסטנדרטית  היא שחברה משמרת  ומקפידה על עקרונות  מוסריים, אלא שהעקרונות הנעלים שלה הם אוטופיים ואינם מיושמים. וזאת משום שעיקרים מוסריים  קורה והם נוגדים את הדרך שבה הדברים מתנהלים במציאות.  יש כאן חוסר שלמות, חוסר עקביות  ערכית.

עיקרים מחייבים אותנו לעשות משהו  בנוגע למצב הביצתי לאותו מבוך של ניגודים שבקרבם  אנו אמורים לתפקד מוסרית. העיקרים במהותם דוחפים אותנו לחטא את מעשינו, להיות חסרי סבלנות לגבי רשלנות מוסרית ולפנות הצידה ממה שבאמת מדכא וגורם לאי צדק. ליבנו אומר לנו שמה שאנו עושים אין בו צדק,  אבל אנו מנחמים את עצמנו בזה שמוטב שלא נחשוב על זה בכלל. וכשנתקלים אנו באנטי פרינציפ אז אנו אומרים לעצמנו שאנו עושים את הטוב שאנו יכולים. ומסתפקים בזה.

המוחה, המסרב נוטל סיכון והוא הסיכון להיענש.  הסיכון להיות מבודד או אף להיהרג. קשה לנו לשבור את הסטנדרטים. לשבור את המוסכם.  מילים כצדק, שלום,  פיוס אלו מילים שמעוררות אותנו למחאות, הפגנות, לפעולות של סירוב אזרחי. אבל, קשה להפר את חכמת השבט. זה יהיה תמיד לא פופולרי. זה תמיד יראה לא פטריוטי.

בל לנו להמעיט בכוח אלה שאנו מתנגדים להם.   הפחד מאחד אנשים. אבל מצד שני אומץ  מעניק השראה.

העיקרון במקרה של רחל קוריי היה: זה לא נכון, לא צודק לדכא ולהשפיל אוכלוסייה . להרוס את בתיהם, לפגוע במזונם, באמצעי המחיה שלהם, בגישה לחינוך וטיפול רפואי.

במוקד  חיינו המוסריים ודמיוננו המוסרי ניצבים המודלים הגדולים של ההתנגדות בשם המוסר.

מהם סיפורי הגבורה ?אומץ איננו בעל ערך מוסרי לכשעצמו : רוצחים, טרוריסטים עשויים להיות אמיצים. וכאן אנו צריכים להוסיף שם תואר: "אומץ מוסרי". יש דבר כזה.

התנגדות אינה בעלת ערך לכשעצמה. התוכן של ההתנגדות הוא שקובע את ערכה. את הצורך המוסרי שבה. נגיד: התנגדות למלחמה פושעת, התנגדות לתפיסה, החזקה  וסיפוח של אדמה של אחרים. ושוב: אין שום עליונות בהתנגדות. טענתנו היא עבור התנגדות צודקת והיא נעוצה בכך שהמתנגדים – המסרבים  כוחם נשען על פועלם בשם הצדק. והצדק מושתת  בראש וראשונה  במעלות האנושיות של אותם אקטיביסטים. הם פועלים בסיטואציה של אמת, אי צדק והלא הכרחי.

זה מה שהמסרב מאמין: מדינה פצועה ומלאת פחדים כישראל ניצבת בפני המשבר הגדול ביותר שלה  שהוא מוסרי, אי צדק ואנטי הומני.

 אנו נזכרים בסופר והפילוסוף Thoreau האמריקאי  תורו שלענייננו ידוע ממאמרו "אי ציות אזרחי" שפורסם ב 1849  (תרגום בספר אי ציות ודמוקרטיה--). זהו מאמר מכונן  לגבי האי ציות האזרחי .  תורו ישב בבית סוהר בגלל סירובו לשלם מיסים לממשלה האמריקאית כמחאה מצפונית נגד המלחמה במקסיקו. נכון, מחאתו לא עצרה את המלחמה , אבל פועלו , התנגדותו היא מקור השראה לרבים שהלכו בדרכו במצבים שונים.

 המסה "אי ציות אזרחי"  של תורו פותחת במשפטים המצוטטים תכופות:

"בכל לבי אני מסכים למוטו - הטוב בממשלים הוא הממעיט למשול, והייתי רוצה לראות שנוהגים על פיו באופן מהיר ושיטתי יותר. כשהוא מתגשם, הוא מגיע בסופו של דבר לשלב, שגם בו אני מאמין - הטוב בממשלים הוא זה שאינו מושל כלל, וכשבני אדם יהיו מוכנים לכך, זה סוג הממשל שיהיה להם".

 

הדברים לעיל הם תמצות של נאום שנשאה סוזאן סונטאג. (אני מודה שבתרגומי לא תמיד השכלתי לשקף את לשונה הפיוטית טעונת המטפורות וביטויים אמריקאים הזרים לישראלי). היא פותחת בדברי שבח לגיבורה היא רחל קוריי, סטודנטית בת 23  שבלובשה ז'קט אדמדם בולט ועליו נישאת כתובת "המגן האנושי",  ניסתה לעצור הריסת בית על ידי חיילים ישראליים ברפיח. וזה קרה ב 16 מרץ 2003. רחל עמדה לפני ביתו של רופא פלשתינאי שביתו עמד להיהרס. הייתה שם קבוצה של שמונה סטודנטים מארה"ב ואנגליה שצעקו על נהג הבולדוזר לעצור. רחל כרעה על ברכיה, אולם נהג הבולדוזר לא האט.

את דבריה של סונטאג לפני כ 18 שנים אפשר להעתיק מילה במילה היום לגבי שחר פרץ .

Chapel OSCAR ROMERO AWARD to Ishai Menuchin, Chairman of Yesh

Gvul (There is a Limit), the Israeli soldiers’ movement

for selective refusal.
By Susan Sontag
Houston, Texas
March 30, 2003

Susan Sontag on resistance

POSTED ON APRIL 26, 2003

https://tomdispatch.com/susan-sontag-on-resistance/

 

לטקס הוזמנו נציגי העיתונות והטלוויזיה אך הם בחרו להיעדר.

במרץ 2003 הסופרת והמסאית הנודעת סוזאן סונטאג נשאה נאום הוקרה לחיילים ישראליים שסירבו לשרת "בשטחים המוחזקים" . היא נשאה את הנאום המרכזי בטקס אות ההוקרה של ארגון אוסקר רומרו  שניתן לישי מנוחין, יושב הראש של "יש גבול"—תנועת הסירוב של החיילים הישראליים לשרת בשטחים (הם אינם מסרבים לשרת אך לא בשטחים).