16.2.22

בפגישתנו אמש הבעתי עמדה המצדדת בסרבנות פוליטית. סרבנות מצפונית לשרת בצבא היא עניין נפרד הזוכה להכרה. כך הקווקרים מסרבים לאחוז בנשק מסיבות דתיות הומניות ואם הם משרתים בצבא אז בתפקידים שאינם מלחמתיים כמו בחיל הרפואה.

נשאלתי האם לאור עמדתי זו האם אני תומך בדמוקרטיה. מהי דמוקרטיה לאמיתו של דבר?

הדמוקרטיה היא שלטון העם וביתר דיוק שלטון הרוב. הכלל הראשוני בדמוקרטיה הוא שוויון מלא לזכויותיו של כל אזרח ואזרח ועל המדינה להגן על זכויות הפרט.

המדינה מחוקקת חוקים ועל האזרח לציית להם.

השאלה שעמדה על הפרק במפגשנו היא מהם היחסים בין האינדיבידואלים והמדינה. לא חובת המדינה לאזרחים, אלא זכות האזרח למחאה על מדיניות הממשלה. האם יש בדמוקרטיית הרוב מקום לבחירה חופשית פוליטית של האינדיבידואל.

מלחמת יום הכיפורים מהוה דוגמה מופתית. בבחירות שנערכו זמן קצר אחרי המלחמה מפלגת השלטון זכתה לתמיכה מחודשת של הרוב המצביע. הציבור בחר בשמרנות. מחאות אזרחים  שהתעוררו לאחר מכן גרמו להפלת הממשלה. אני מדגיש לא עצם הבחירות.

מחאת האימהות הביאה לנסיגת צהל מלבנון.

נכון, לא תמיד המחאה הציבורית משיגה את מטרותיה, אבל היא הנדבך המרכזי של הדמוקרטיה.

אבהיר. קימת דעה שהרוצה להשפיע, לשנות יביע זאת באמצעות הבחירות לכנסת, למועצות המקומיות. ובינתיים?

ובכן, בינתיים הביקורות הציבוריות המתבטאות בהפגנות, מחאות במדיה וגומר.

Public opinion  -- העמדה הציבורית—דעת הקהל זהו האמצעי המהותי ביותר בדמוקרטיה שבאמצעותו קבוצת אזרחים מפקחת על עמדות הממשלה וביתר דיוק מגבילה את פעולות הממשלה.

כאמור, למדינה הדמוקרטית יש חובות כלפי אזרחיה כמו הגנה אישית מאלימות, פשע, הגנה של ביטחון המדינה, בריאות. גם במדינה שבה חוק בריאות של טיפול חינם בבתי חולים כמו בישראל, ובארה"ב זה לא ממש כך-- המדינה בארה"ב לוקחת אחריות לאזרחיה במתן חיסון נגד מגיפה. שלא לדבר על ישראל.

אחזור, במסגרת הדמוקרטיה לאזרח יש את החירות לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטיים ולהביע את עמדתו אם היא חלוקה על הממשלה בדרכי הבעה שונות כמו הפגנות, כתיבת מאמרים, התבטאות במדיה וכדומה.

ובכן רבים – אף כי לא רוב פרלמנטרי—מתנגדים למדיניות הממשלה כלפי השטחים, ואם יש מחאות הן שוליות למעשה אם בכלל.

הרג הקשיש הפלשתינאי על- ידי חיילי צה"ל הביא למחאה מטעם הממשל האמריקאי, אבל לא הוציא אזרחים ישראליים לכיכרות העיר.

הפגיעה בכיס נוכח התייקרות מוצרי מזון קיבלה חיזוק חזק ברשתות הטלוויזיה ועוררה מחאה ציבורית גורפת.

מדוע?  מדוע למשל ארגון נשים למען שלום נמצא בשולי התודעה הציבורית?

אעלה שלושה מהגורמים:

פחד. הפחד ממלחמה. החשש מהשתלטות ברוטלית אכזרית של הערבים. תוצאות האביב הערבי שתלו בו תקוות לדמוקרטיזציה במדינות ערב ונכשל.

מדיניות קיר הברזל שהתווה ז'בוטינסקי עוד בשנת 1923 במאמר משפיע. ז'בוטינסקי טען – והיה הראשון מהמנהיגים הציוניים עד אז—שהפלחים הערבים אינם בורים הניתנים לקנייה כספית. פה, כתב יש אומה בעלת תודעה לאומית שלא תוותר בשום אופן על אדמתה. ולכן, המדיניות הציונית היא במטפורה שהציג: קיר הברזל. כלומר, עימותים צבאיים, מלחמות, עוז צבאי עד שהערבים יתנפצו מול קיר הברזל וייווכחו לדעת שאין טעם להתנגד לריבונות היהודית.

במאמר מוסגר אעיר שסיטואציה זו היא שהביאה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

מדיניות קיר הברזל היא המנחה את המדיניות הישראלית עוד טרם הקמת המדינה ועד היום. היא באה לידי חיכוך בין עמדת בן גוריון שצידד במדיניות קיר הברזל ובין תפיסת משה שרת שמילא לזמן קצר את תפקיד ראש הממשלה וצידד במדיניות של פשרה וויתור. שרת הודח ומדיניות קיר הברזל השתלטה ומפעפעת בתודעה הציבורית הישראלית.

והשואה. תודעת הקרבן שמחלחלת בציבוריות הישראלית.

גורמים אלה הם המניעים העיקריים לאי ההתנגדות הציבורית הנמרצת למדיניות הממשלה כלפי השטחים ולהחזקתם.

עכשיו, לשאלה הפותחת. ציינתי שני מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה. הציות לחוק המדינה וזכות הביטוי הציבורי האמור לבקר ולהגביל את הממשלה.

וכאן עולה שאלת הסרבנות הפוליטית שמנוגדת לחוק המדינה ולכן מצדדיה נענשים על ידי המדינה.

ועדיין נותרה בעינה זכות המחאה, הביקורת.

סרבנים פוליטיים עוברים על החוק ונענשים בכליאה. אפס, הם יוצרים  שיח ציבורי המכוון להשפיע על העמדה הציבורית , שאמורה מצידה להשפיע על עמדת הממשלה.  זו דרכם להשפיע, להיאבק ולשנות עמדות ציבוריות מקובעות. אחרת שום דבר כמעט.

יהושע

 בפגישתנו אמש הבעתי עמדה המצדדת בסרבנות פוליטית. סרבנות מצפונית לשרת בצבא היא עניין נפרד הזוכה להכרה. כך הקווקרים מסרבים לאחוז בנשק מסיבות דתיות הומניות ואם הם משרתים בצבא אז בתפקידים שאינם מלחמתיים כמו בחיל הרפואה.

נשאלתי האם לאור עמדתי זו האם אני תומך בדמוקרטיה. מהי דמוקרטיה לאמיתו של דבר?

הדמוקרטיה היא שלטון העם וביתר דיוק שלטון הרוב. הכלל הראשוני בדמוקרטיה הוא שוויון מלא לזכויותיו של כל אזרח ואזרח ועל המדינה להגן על זכויות הפרט.

המדינה מחוקקת חוקים ועל האזרח לציית להם.

השאלה שעמדה על הפרק במפגשנו היא מהם היחסים בין האינדיבידואלים והמדינה. לא חובת המדינה לאזרחים, אלא זכות האזרח למחאה על מדיניות הממשלה. האם יש בדמוקרטיית הרוב מקום לבחירה חופשית פוליטית של האינדיבידואל.

מלחמת יום הכיפורים מהוה דוגמה מופתית. בבחירות שנערכו זמן קצר אחרי המלחמה מפלגת השלטון זכתה לתמיכה מחודשת של הרוב המצביע. הציבור בחר בשמרנות. מחאות אזרחים  שהתעוררו לאחר מכן גרמו להפלת הממשלה. אני מדגיש לא עצם הבחירות.

מחאת האימהות הביאה לנסיגת צהל מלבנון.

נכון, לא תמיד המחאה הציבורית משיגה את מטרותיה, אבל היא הנדבך המרכזי של הדמוקרטיה.

אבהיר. קימת דעה שהרוצה להשפיע, לשנות יביע זאת באמצעות הבחירות לכנסת, למועצות המקומיות. ובינתיים?

ובכן, בינתיים הביקורות הציבוריות המתבטאות בהפגנות, מחאות במדיה וגומר.

Public opinion  -- העמדה הציבורית—דעת הקהל זהו האמצעי המהותי ביותר בדמוקרטיה שבאמצעותו קבוצת אזרחים מפקחת על עמדות הממשלה וביתר דיוק מגבילה את פעולות הממשלה.

כאמור, למדינה הדמוקרטית יש חובות כלפי אזרחיה כמו הגנה אישית מאלימות, פשע, הגנה של ביטחון המדינה, בריאות. גם במדינה שבה חוק בריאות של טיפול חינם בבתי חולים כמו בישראל, ובארה"ב זה לא ממש כך-- המדינה בארה"ב לוקחת אחריות לאזרחיה במתן חיסון נגד מגיפה. שלא לדבר על ישראל.

אחזור, במסגרת הדמוקרטיה לאזרח יש את החירות לקחת חלק פעיל בחיים הפוליטיים ולהביע את עמדתו אם היא חלוקה על הממשלה בדרכי הבעה שונות כמו הפגנות, כתיבת מאמרים, התבטאות במדיה וכדומה.

ובכן רבים – אף כי לא רוב פרלמנטרי—מתנגדים למדיניות הממשלה כלפי השטחים, ואם יש מחאות הן שוליות למעשה אם בכלל.

הרג הקשיש הפלשתינאי על- ידי חיילי צה"ל הביא למחאה מטעם הממשל האמריקאי, אבל לא הוציא אזרחים ישראליים לכיכרות העיר.

הפגיעה בכיס נוכח התייקרות מוצרי מזון קיבלה חיזוק חזק ברשתות הטלוויזיה ועוררה מחאה ציבורית גורפת.

מדוע?  מדוע למשל ארגון נשים למען שלום נמצא בשולי התודעה הציבורית?

אעלה שלושה מהגורמים:

פחד. הפחד ממלחמה. החשש מהשתלטות ברוטלית אכזרית של הערבים. תוצאות האביב הערבי שתלו בו תקוות לדמוקרטיזציה במדינות ערב ונכשל.

מדיניות קיר הברזל שהתווה ז'בוטינסקי עוד בשנת 1923 במאמר משפיע. ז'בוטינסקי טען – והיה הראשון מהמנהיגים הציוניים עד אז—שהפלחים הערבים אינם בורים הניתנים לקנייה כספית. פה, כתב יש אומה בעלת תודעה לאומית שלא תוותר בשום אופן על אדמתה. ולכן, המדיניות הציונית היא במטפורה שהציג: קיר הברזל. כלומר, עימותים צבאיים, מלחמות, עוז צבאי עד שהערבים יתנפצו מול קיר הברזל וייווכחו לדעת שאין טעם להתנגד לריבונות היהודית.

במאמר מוסגר אעיר שסיטואציה זו היא שהביאה לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים.

מדיניות קיר הברזל היא המנחה את המדיניות הישראלית עוד טרם הקמת המדינה ועד היום. היא באה לידי חיכוך בין עמדת בן גוריון שצידד במדיניות קיר הברזל ובין תפיסת משה שרת שמילא לזמן קצר את תפקיד ראש הממשלה וצידד במדיניות של פשרה וויתור. שרת הודח ומדיניות קיר הברזל השתלטה ומפעפעת בתודעה הציבורית הישראלית.

והשואה. תודעת הקרבן שמחלחלת בציבוריות הישראלית.

גורמים אלה הם המניעים העיקריים לאי ההתנגדות הציבורית הנמרצת למדיניות הממשלה כלפי השטחים ולהחזקתם.

עכשיו, לשאלה הפותחת. ציינתי שני מרכיבי יסוד של הדמוקרטיה. הציות לחוק המדינה וזכות הביטוי הציבורי האמור לבקר ולהגביל את הממשלה.

וכאן עולה שאלת הסרבנות הפוליטית שמנוגדת לחוק המדינה ולכן מצדדיה נענשים על ידי המדינה.

ועדיין נותרה בעינה זכות המחאה, הביקורת.

סרבנים פוליטיים עוברים על החוק ונענשים בכליאה. אפס, הם יוצרים  שיח ציבורי המכוון להשפיע על העמדה הציבורית , שאמורה מצידה להשפיע על עמדת הממשלה.  זו דרכם להשפיע, להיאבק ולשנות עמדות ציבוריות מקובעות. אחרת שום דבר כמעט.

יהושע