בעקבות אי האלימות של גנדי

 

הלוגיקה המקראית

 

מקובל במחקר שהמחשבה הלוגית פותחה ביון על ידי הסופיסטים, סוקרטס, אפלטון וכמובן אריסטו. אריסטו פיתח את ההיגיון ההיקשי. הדיאלקטיקה. זאת בניגוד למחשבה המיסטית הדמיונית  הגלומה במיתוסים.

ברשימה זאת אני מבקש להקשות על ההנחה שהחשיבה הלוגית מאופיינת עם יוון שם מקורה , ומבקש אני לטעון שכבר הספרות המקראית משופעת בטיעונים לוגיים ובטכניקות רטוריות מובהקות. אלא שבניגוד לנואמים היווניים שהשתמשו בטיעונים לוגיים והשכילו גם לנסח את התיאוריות ההגיוניות הרי המקרא לא התבטא בתיאוריה אלא במעשה. ובניגוד ליון שהתיאוריה פורסמה על ידי הסופיסטים כגורגיאס והבאים אחריהם, הרי שהצגת הלוגיקה המקראית לשיטתה נתונה בידי החוקרים המאוחרים כמובן. על סמך הטקסט הנתון.

 נתבונן בסוגיה העולה משאלת ההיקש שעמד עליה אריסטו. ההיקש תלוי במוסכמה. אם ניקח את ההיקש הפשוט:

סוקרטס= בן אדם

בן אדם= בן תמותה

המסקנה:

סוקרטס= בן תמותה

יש כאן הנחות מקובלות כמו בן אדם הוא בן תמותה.  ללא הבנה זו שאין עליה חילוקי דעות ההיקש לא יתפוס.

 אריסטו דיבר על הסכמה כללית כנקודת המוצא להיקש.  כנקודת המוצא הדיאלקטית אריסטו מצביע על ההסכמה הכללית היא הטופוס. גם בתקופה המודרנית מצביע פרלמן על המכנה הארגומנטטיבי המשותף כנקודת המוצא לטיעון לוגי, מכנה שללא קיבועו ההיקש אינו קיים.  וספר איוב נוקט אף הוא באסטרטגית ההיקשים. יוצא הספר בהיקשיו מאותה נקודת מוצא מוסכמת.  אלא שכאן יש הבדל מסוים באשר ללוגיקה המקראית.

נקודת המוצא המקראית – ואני עוסק כאן בספר איוב—היא האמונה הבלתי מעורערת שה' עושה משפט צדק. על בסיס זה יישק דבר.

אדגים מנאומו של  אחד הרעים הוא בלדד השוחי שנאומו מאופיין באסטרטגיות רטוריות מובהקות:

הַאֵל, יְעַוֵּת מִשְׁפָּט;    וְאִם-שַׁדַּי, יְעַוֵּת-צֶדֶק.
ד  אִם-בָּנֶיךָ חָטְאוּ-לוֹ;    וַיְשַׁלְּחֵם, בְּיַד-פִּשְׁעָם.  (ח 4-3)
נתבונן:

עבורו ועבור רעיו המכנה המשותף המוסכם הבלתי מעורער הוא:

הַאֵל, יְעַוֵּת מִשְׁפָּט;    וְאִם-שַׁדַּי, יְעַוֵּת-צֶדק?!.

וזה בשאלה רטורית, שהיא לכשעצמה אמצעי רטורי מובהק. כלומר, שאלה שהמענה לה הוא מובן מאליו והיא נשאלת בפולמוס כדי לחזק את ההסכמה הכוללת.
עכשיו הבנים מתו וזה סימן מובהק --הוכחה לגבי בלדד שהם חטאו.  במילים אחרות, אין התרחשות בעלמא. מות הבנים (והבנות) אינו מקרי אלא תוצאה. מותם היא תוצאה. מות הבנים הוא הוכחה לחטאם עליו נענשו על ידי ה'. ולענייננו: בלדד לומד על מות הבנים לא מתוך ידיעה רפואית כלשהי, אלא עבורו ההיקש  הוא כלי ההוכחה הבדוקה. טכניקת ההיקש מאפשרת לו להסיק את מסקנתו.

איוב כופר במסקנת בלדד משום שהוא מכחיש את נקודת המוצא שהאל עושה משפט.

הפולמוס כאן מתרחש בשדה הרטורי.

וטכניקה רטורית נוספת שנוקט בה בלדד והיא האנלוגיה:

הֲיִגְאֶה-גֹּמֶא, בְּלֹא בִצָּה;    יִשְׂגֶּה-אָחוּ בְלִי-מָיִם.
יב  עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ, לֹא יִקָּטֵף;    וְלִפְנֵי כָל-חָצִיר יִיבָשׁ.
יג  כֵּן--אָרְחוֹת, כָּל-שֹׁכְחֵי אֵל;    וְתִקְוַת חָנֵף תֹּאבֵד.  (ח 13-11)

צמחים לא גודלים סתם. בלי הביצה הגומא לא יגדל וגומר. ובמילים אחרות, הבנים מתו ללא סיבה?

יש דין ויש דין בעולם.

האנלוגיה היא אמצעי רטורי מרכזי.  משום שמתבוננים בתופעה מוכרת ברורה שאין חולקים עליה – בדרך כלל מעולם הטבע הידוע וברור וגוזרים ממנה למקרה הנדון.

שוב הוכחה ללא נתון עובדתי—מעבדתי. אבל ככה הוא עולם הוויכוח , הפולמוס. ובלדד – הסופר המקראי—מתמצא היטב ברזי הטיעון וההוכחה הרטורית.

נכון, הרטוריקה היוונית השתחררה מנקודת המוצא האלוהית הדתית והשתמשה במוסכמות חברתיות. ונכון, שהסופיסטים והפילוסופים  היווניים כתבו ספרי לימוד ברטוריקה כהמפורסם הוא הרטוריקה של אריסטו.