בעקבות אי האלימות של גנדי
כיצד יש
לפעול במצב של קונפליקט? כיצד על אדם לנהוג כלפי שונאו ואויבו כדי להביא את הסכסוך
לפתרון של שלום? על כך אנו למדים באבות דר' נתן כג' א': "איזהו גבור שבגבורים
זהו שכובש את יצרו... ויש אומרים, מי שעושה שונאו אוהבו". שתי אמות מידה אלה
לגבורה – כיבוש היצר והפיכת שונא לאויב – קשורות הדוקות זו לזו שכן כיבוש היצר
מלהרע לאויב, מלענות לאלימות באלימות נגדית, הנו תנאי ראשון והכרחי להכשרת הקרקע
לקראת השלמה בין צדדים יריבים.[1]
אין המדובר כאן בהבלגה פאסיבית של
אפס-מעשה, אלא בשיטת פעולה שתכליתה לחלץ את היריבים ממצב הדדי מתמשך של עויינות
ופעולות איבה. שיטה זו נובעת מהבנתו של קונפליקט כמצב בו אף לא אחד מן הצדדים
איננו רואה את עצמו כמקור, כגורם לשנאה וליריבות של הצד שכנגד, אלא כמגיב לשנאה
וליריבות של הצד השני כלפיו. זוהי עמדה סימטרית של שני הצדדים, וזה גם הצידוק
שנותן כל אחד ליריבותו כלפי השני, אם במוצהר ואם כשכנוע עצמי. הדרך היחידה להיחלץ
מהפריה הדדית זו של עויינות הינה ביוזמה מעשית שחייב לנקוט בה אחד הצדדים כדי
להראות לצד השני שאין הוא מחזיק בשנאה ויריבות ראשוניים כלפיו; יוזמה זו תאפשר לצד
השני להשתחרר משנאתו ויריבותו הוא, ובכך נפתח פתח למוצא מן הסכסוך ולהשלמה..
דגם של
תהליך כזה מובא בסעיף א' של מדרש תנחומא על פרשת משפטים, שם מספר ר' אלכסנדרי:
מעשה בשני נהגי חמורים שהיו שונאים האחד את השני, והיו מהלכין בדרך עם חמוריהם.
"...רבץ לו חמורו של אחד מהם. ראה אותו חברו, ועבר. משעבר, אמר: כתוב בתורה
"כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב (הקם) עמו"
(שמות כג',ה'). מיד חזר וטען עמו. התחיל (השני) לשיח בלבו ואמר: 'כך היה פלוני
אוהבי ולא הייתי יודע!, נכנסו לפונדק ואכלו ושתו.."
הכוח העצום הטמון במעשה כזה בא
לידי ביטוי לא רק בהיותו מאפשר לצד השני לחדול משנאתו ומיריבותו, כפי שראינו במדרש
לעיל, אלא גם בהיותו יוצר טרנספורמציה אצל העושה עצמו: מכוח כיבוש יצרו ומכוח
יזמתו לנקוט בפעולה לשם הפיכת שונאו לאוהבו – גם הוא מצליח לשחרר עצמו מרגשות
השנאה והאיבה שבתוכו. ".
לפי-כך אנו למדים שאין ההשתחררות מהשנאה
ומהיריבות קודמת למחווה של רצון טוב כלפי היריב. נהפוך הוא: מתוך מצב
העויינות עצמו יש ליזום מעשה של רצון טוב ושלום, ובכך לפתוח בדינאמיקה הדדית
שתאפשר יציאה ממעגל העויינות, ובסופו של דבר סיום היריבות והשכנת שלום.
עלול אדם להירתע מדרך זו בגלל
היותה מפורשת על-ידו – ובגלל החשש שתהא מפורשת על-ידי היריב – כעשייה הנובעת מתוך
עמדה של חולשה. אחד הרעיונות שהדגשו ביותר ע"י מהאטמה גאנדי, כשלימד את תורת
אי-האלימות לבני עמו, היה שההבלגה והעמידה מול היריב בדרך המעשה הבלתי-אלים הינם
נשקו של החזק, ויכולים להיעשות רק מתוך עמדה של חסינות וכוח רוחניים.,
כנגדה של
דרך אי-האלימות נאמר גם שבמצבים רבים של קונפליקט עלולים הצדדים ועמדותיהם להראות
כה מרוחקים זה מזה עד כי דומה ששום גשר של הבנה ורצון טוב לא יוכל לקשר ביניהם,
ואזי הסכסוך אינו ניתן לישוב בדרך של שלום. הפתרון היחיד האפשרי, לכאורה, במצב כזה
הינו בדרך האלימה, וכהצדקה לשימוש בכוח מועלית הטענה "אין ברירה".
תורת אי-האלימות באה ללמד אותנו שההפך הוא הנכון: האדם
מממש את ייחודו האנושי ביכולתו וברצונו "להתייחד" במובן של להיות שונה,
ולכן מראש ניתנת הכרה ולגיטימציה מלאה לשוני בין אמונות, אינטרסים, והשאיפות
שנובעות מהם לצורך מימושם. המחשבה שאי-אפשר להשכין שלום בין ניגודים, לא רק שהינה
מוטעית אלא שהיא סותרת את עצם מהותו של השלום.
[1] נזכור בשנות ה 50 הראשונות את
המאבק בין בן-גוריון לשרת. כאשר הפידאיונים חדרו והרגו בן-גוריון הוביל מדיניות של
נקם, ואילו שרת טען לאיפוק כדי לא ללבות את השנאה ולא לנעול את דרכי השלום.
תגובות
הוסף רשומת תגובה