בעקבות אי האלימות של גנדי

 

ארגומנטציה מול דמונסטרציה – פרלמן מול אריסטו- הרטוריקה החדשה

בבואנו לנתח נאום כאקט רטורי לא יומלץ לאמץ את הרטוריקה של אריסטו כפשוטה, אף על פי שמרבית יסודותיו ישימים הם. גם לא את ההמלצות של שופנהאואר. האחרון פשוט רוצה לנצח בעימותים ומציע לנו איך. עניין אריסטו מורכב יותר. אי אפשר להתעלם מספרו בן למעלה מאלפיים שנה , שהוא פרי תובנותיו של גאון.  אין מילה אחרת. אלא שחיבור זה של אריסטו זכה לביקורת עקרונית מתודולוגית של פרלמן, ביקורת ראויה בעיניי.

הבעיה העיקרית היא תפיסת מהות השכנוע. נקודה זו לא באה לידי ביטוי בהסתייגויותיו של קנדי.  על מה אנחנו מדברים בעצם. אריסטו   מגדיר את תפקיד הרטוריקה לא בעצם השכנוע כשופנהאואר, אלא גילוי אמצעי השכנוע הקיימים ביחס לכל עניין ועניין.  1355ב.  השכנוע הנו   דרך ההוכחה – הלוגוס—כאשר אנו מראים את האמת או הנראית אמת בכל מקרה. 1356א.

עניין האמת, ההוכחה הבלעדית מעסיק את פרלמן. הוא מתקן את אריסטו על ידי ההבחנה בין אנליטיקה לדיאלקטיקה. האנליטיקה היא לוגיקה פורמלית . האנליטיקה מנותקת מדעה אישית. ולכן היא בת הדגמה. ההנחות של מרכיבי ההיקש מבוססות על הדעות המקובלות בדרך כלל—הנחות משוללות ספק. אלה מקובלות על הכול או על ידי רוב הפילוסופים. עד כאן ההיקש סילוגיזם הדדוקציה שהוא מוצק בהישענו על המקובל ללא ערעור-- תופסת את מקומה.

פרלמן שולל את הדמונסטרציה הדדוקטיבית ברטוריקה, ומדבר על ארגומנט.

בארגומנטציה   במאמץ להשפיע על ה adherence  -- הזיקה, הדבק  של הקהל לתזות מסוימות כאן אין אפשרות להתעלם  מהגורמים הפסיכולוגים והתנאים החברתיים שבהעדרם הארגומנטציה תהיה חסרת ערך. כל ארגומנטציה מכוונת לזיקה בין מוחות ובכך מניחים מגע אינטלקטואלי. צריכה קודם כל להיות הסכמה כללית. אבל זה לא בא אוטומטית ועל כך עבודתו של פרלמן. ארגומנטציה היא קיום של שפה משותפת.

ההיגיון הדיאלקטי נפתח בתזות של המקובל בדרך כלל במטרה לקבל את ההסכמה  של תזות אחרות  שעלולות להיות בנות מחלוקת. ולכן המטרה היא לשכנע. מובאים כאן טיעונים חזקים אבל אינם פורמליים ממש. ולכן בניגוד לאנליטיקה הדיאלקטיקה  נבחנת  בפנותה למוח של אדם אחר. כך שהאנליטיקה עוסקת באמת- בהוכחה  והדיאלקטיקה בהצדקת דעה. וכל סוג כזה דורש דיסקורס שונה. מטרת הרטוריקה החדשה היא לחקור את הדיסקורס שאיננו דמונסטרטיבי. היא אפקטיבית לא לגבי כל קהל, אלא היא דורשת קהל שיש לו בסיס משותף, שפה משותפת  עם הנואם.

וכאן בהבדל בין  דמונסטרציה לארגומנטציה המרחק בין אריסטו לפרלמן שהוא עקרוני. אין הוכחה-- זה לא דמונסטרטיבי, אלא הצדקת דעה.