בעקבות אי האלימות של גנדי

 

פציפיזם ופטריוטיות

 תמיד לאורך ההיסטוריה נמצאו אנשים שהתנגדו למלחמה . נשים היו הרוב. אבל גם חברות שראו במלחמה רוע לא התעלמו מהמלחמה גם אם החשיבו את המלחמה לרוע הכרחי. אחת הביקורות החריפות נגד המלחמה בתקופת הרנסאנס הייתה זו של ארסמוס מרוטרדם ממבשרי ההומניזם ( במאות 16-15). הסתייגותו של ארסמוס מהמלחמה נבעה מהזדעזעותו  מנפילתו במלחמה של תלמידו האהוב אלכסנדר בנו של המלך ג'ימס ה 4 מלכה של סקוטלנד. אלכסנדר מתואר כנער יפה, חכם, משכיל,. וארסמוס כותב בצער על היופי שלך, הנערות שלך, טבעך העדין, יושרך, מה לזה ולחצוצרות המלחמה. ההפצצות, החרבות. מלחמה היא מטופשת, טוען ארסמוס. היא אי רציונלית. היא לא מכובדת. והיא לא נחוצה. מי שהצטיין באגרסיביות במלחמה יהיה מפקד במלחמה הבאה. הוא קורא אידיוטים למפקדים הצבאיים. אבל רוח אנטי ממלכתית זו לא הייתה אופיינית לתקופה. ההתקפה של ארסמוס על המלחמה הייתה יותר אמוציונלית מאשר מנומקת. אין דבר מרושע יותר מהמלחמה הוא כתב. יותר אסוני. יותר הרסני. דבר לא ראוי לבני אדם.

עם זאת, ארסמוס גם פיתח נימוקים רציונליים נגד מלחמה אשר הפכו נקודות מוצא לליברליזם הפציפיסטי. נסיכים המבקשים להתפאר בגבורתם טוב יותר יעשו אם יסייעו לרווחת אזרחיהם. מלחמה היא לא טבעית. חיות אינן עושות מלחמה. מי שמע על חיות שתוקפות בקבוצות נגד קבוצות. אנחנו שומעים שוב ושוב טענות כאלה נגד מלחמה. מלחמה היא לא טבעית. היא לקיחה מסיוע לאנשים למטרות הרסניות. היא מנוהלת על ידי ממשלות למטרות משלהן.

תומס מור, חברו של ארסמוס.  מור מסכים שאין הוד במלחמה. הוא מספר לנו שתושבי מדינתו האוטופית—אותה כתב כאידיאל--  שונאים מלחמה כדבר ברוטלי. הם לא רואים שום הדר בניצחון צבאי. אבל, בכל זאת,  הם יצאו למלחמה מדי פעם כדי להגן על הטריטוריות שלהם. כדי להשתחרר משלטון טירני. לעזור לחברים. והוא מדגיש שמלחמה מוצדקת אם  אנשים הם בעלי אדמה  והם עוזבים אותה לא מעובדת ולא מאפשרים לאחרים שלפי חוק הטבע היו יכולים להפיק חיים מהאדמה הזאת. ועם זאת אין הוד במלחמות. ומה שפחות דם יישפך כך טוב יותר. מור היה ריאליסט מהרסמוס . מלחמות פורצות אבל עם סיבות נכונות.

טולסטוי הפצפיסט

בפתח מאמרו "תחילת הסוף" שמלווה בציטטה המקראית "לא תרצח" מביא טולסטוי מכתב שכתב אזרח בשם ון דר ויר (Van der Veer) למפקד המשמר האזרחי במחוז מידלבורג בהולנד.-

דר ויר מודיע במכתב למפקד המשמר הלאומי של מחוזו שהוא איננו מתכוון לציית להוראה שקיבל להתגייס למשמר הלאומי. והוא מודיע שהוא מוכן לשאת באחריות לסירובו זה ואף להיענש. שניים הם נימוקיו לאי ההתייצבות. הראשון, לא עולה על דעתו לירות ולהרוג אדם שלא עשה לו אישית כל רע. הוא באופן עקרוני נגד הרג: "היכול אתה לתאר לעצמך משהו שהוא יותר נחות לאדם מאשר לבצע רצח". ומשום כך,  הוא בחר לחיות כטבעוני הואיל והוא איננו מסוגל לראות ברצח אדם ובהרג חיה.

והנימוק השני הוא סוציאלי. והוא מובא כשהוא מזים מראש טענה, שהוא משער שמפקד המשמר יטען והיא שענייני המשמר הם מעבר לעניין המוסרי המועלה בזאת כיון שתפקיד המשמר הוא לשמור על הסדר. לכך עונה הכותב שהמשמר שומר על סדר מעוות. "אנחנו שנינו יודעים", הוא כותב," שהשמירה כעת על הסדר הקיים פירושה שמירה על מעמד העשירים נגד העניים. האם אתה יכול לשער בנפשך שאני אירה על אנשים עובדים, פועלים. אינך יכול להיות עיוור כל כך."  כל עוד בסדר החברתי הקיים קיימים מעמדות של אנשים החיים חיי מותרות מול עניים הנמקים ברעב ועל סדר זה המשמר האזרחי אמור להגן, הוא לא ישמור על סדר מעוות זה.

מכתב זה מקפל שני נימוקים שונים. הראשון הוא עקרוני מצפוני ומשתקף גם באורח החיים שמנהל המסרב— טבעונות נגד הרג כל שהוא לכול מטרה של אדם וחיה. הנימוק השני הוא בעל אופי שונה, והוא חברתי-אידיאולוגי. הוא מבטא התנגדות למצב מסוים במקרה זה מצב חברתי. הנימוק הוא התנגדות לנורמה חברתית פוליטית ספציפית שבכוחה, בכוח התנגדות חברתית זו, מרשה הכותב לעצמו לסרב להוראת המדינה, כלומר, התנגדות למדיניות מצדיקה עבורו התנגדות לחוק הקיים בעניין גיוס.

טולסטוי מפתח את המכתב לתזה על שלום אוניברסאלי חובק עולם. העיקרון הוא לגביו שנוצרי – אדם דתי כראוי לשייכותו--האוהב את הזולת איננו יכול להיות חייל. הוא איננו יכול להצטרף לקבוצה, למערך שייעודו הוא להרוג, ולכן, נוצרי לא אמור לשרת בצבא. והוא מוסיף שהעניין הוא מעבר לנצרות. אדם המסרב לשרת בצבא לא בגלל היותו נוצרי אלא בגלל המניעים הפשוטים ביותר, מניעים המשותפים לכל אדם ואדם בלי קשר לדת או ללאום. הוא מתייחס לויר המסרב לשרת בצבא לא בגלל הדיברה  הדתית "לא תרצח", אלא משום שהוא מתנגד לכל הריגה באשר היא (עד שהגיע לשיא לפסגת הטבעוניות.). קשה להתווכח ולהפריך את ויר, טוען טולסטוי. ויר גורס שהוא לא נוצרי. הוא מסרב משום שהוא איננו מוכן להרוג את אחיו. ויר, מבהיר טולסטוי, איננו מציית לחוק כיון שהוא  פועל לפי צו מצפונו החזק יותר מהצו של בן הבשר ודם שחוקק את החוק. ערכים מוסריים  אינם עניין של כת או דת כלשהי אלא הם שייכים לאנושות כולה העוול ייעלם, כותב טולסטוי, הואיל והאמת תנצח.

אלא שרעיונות מוסריים מחלחלים לאט. העבדות למשל. מוסריותה לא עורערה  עד המאה ה18 וכך גם לאט לאט יחלחל רעיון החיים ללא מלחמה. ובכל זאת, סירובם של הבודדים לשרת בצבא  מדגיש טולסטוי נעוץ הפתרון. "ואם אתה טוען ששירות צבאי נחוץ, אז עצב זאת באופן שלא יסתור את מצפוני", גורס טולסטוי . ככה שבעתיד כול האנשים הישרים וההגיוניים לא ישרתו בצבאות שפניהם ללחימה, להרג בסופו של דבר.  

הרג נוגד אפוא את העיקרון האנושי הפשוט, הבסיסי. ושירות בצבא הוא שירות להרג.  

הבעיה: פטריוטיות או שלום. 

טולסטוי ראה בפטריוטיות את שורש הרוע שגורם למלחמות. הוא מצביע על כך שבני אדם, בני עמים שונים יכולים לחיות באחווה. שבכלל בני אומות שונות נודדים , ומסתדרים ללא איבה. הוא מדגיש שמדינות קמות, ומשקמו אין סיבה שיפתחו איבה וישאפו להתרחב ולהילחם במלחמות ולהרוג אנשים. פטריוטיות היא אם האיבה, והיא איננה יכולה להיות טובה.  אם אנשים חיים על פי מודלים של עושר, כוח והם חסרי בסיס מוסרי דתי אז הדרך לאלימות, לפטריוטיזם המסוכן נפתחת. אבל ניתן לומר, מדגיש טולסטוי,  שאנשים בני האומות השונות מסתדרים ביניהם. הבעיה היא הממשלות. הן מסיטות, הן מעוררות את האיבה בין מדינות ומביאות למלחמות, ואת זה האנשים המשכילים, יודעי העניין צריכים לבטל. במילים אחרות, טולסטוי מקבל את קיום המדינות אבל בלי הפטריוטיות המוגזמת שהממשלות מעודדות ומשפיעות על ההמונים, ואם הפטריוטיות הזאת תיעלם המלחמות תיעלמנה.

אוטופיה, שיגעון? שוב טולסטוי מפגין את האמונה הבסיסית שלו באדם שרק לא יתערבו לו כמו פרופגנדה ממשלתית שמובילה לפטריוטיות הרואה בממשלה את שורש הרע.

פטריוטיזם וחוסן לאומי בישראל

המכון למדיניות ואסטרטגיה הבינתחומי הרצליה

לאור ההסתיגות הנמרצת של טולסטוי מהפטריוטיות—והוא לא היחיד מקרב הפציפיסטים הליברלים- נברר מהי פטריוטיות. - הסוציולוג האמריקאי מוריס יאנוביץ הגדיר פטריוטיזם:

"פטריוטיות היא בעיקרה זיקה מקדמת דנא לחברה טריטוריאלית. היא מהווה רגש עמוק, כמעט פרימיטיבי של שייכות, תחושת הזדהות דומה לדתית לגזעית או האתנית. הפטריוטיות קשורה לאתוס של החברות הלאומיות המודרניות. היא כרוכה במענה מעין אוטומטי ובלתי מחושב. יש בה תגובה שאינה שכלתנית ואשר מבטאת גישה לפעולה. כלומר, הזדהות ומחויבות של האזרחים כלפי מדינתם עד כדי נכונות להגן עליה  מפני אויב אפילו במחיר של הקרבה". בלי רגש זה אין לדבר על חוסן לאומי.

ועם זאת יש להבחין בין פטריוטיזם ללאומיות. ג'ון סטוארט מיל הבהיר שבפטריוטיזם מדובר ברגש של אהדה ולא עוינות, אחדות ולא פירוד. רגש של אינטרס משותף בקרב החיים תחת אותו ממשל והדרים בתוך אותם גבולות טבעיים או היסטוריים. הכוונה לאותו חלק בקהילה שאינו חש זרות כלפי אחרים  החיים במסגרת אותה קהילה. שרואים ברע שנעשה לבני ארצם כרע שנעשה לעצמם ואשר אינם מנתקים את עצמם מהזולת מתוך אנוכיות.

הצרפתי אלכסיס דה טוקוויל  הוא מוחשי יותר. לדידו  זוהי הזיקה לאדמה שנובעת מהרגש  האינסטינקטיבי, חסר האינטרס האישי, הקושר אדם למולדתו. כמוה הכמיהה למנהגים קדומים ולהערצת מורשת עבר. ואלו המטפחים אותה אוהבים את מדינתם כאילו הייתה בית אביהם. מקיאוולי אמר ששרת את מדינתו בזכות גם כשסיכן את חייו וזאת מאחר ואין לאדם חוב גדול יותר מאשר זה אותו הוא חב למדינתו.

שורשיו של המונח פטריוטיות ביוונית סובבים סביב אדמה וארץ אבות, ובלטינית  התייחסות לאחים- אזרחים, היינו, אחווה משפחתית אתנית המאחדת אזרחים לכלל ישות מדינית. מכאן פאטריה. טבעי שהרגש הפטריוטי מגויס בעתות של מצוקה. הכלל נתון לאיום ולכן יוצדק קורבנו של הפרט. אך קורבן הוא ביטוי מרחיק לכת לפטריוטיזם. הפטריוטיזם הוא יותר  תחושת גאווה בשיוך ונכונות לעשות ולהגשים לטובת ההשתייכות הכללית. לעיתים על חשבון האינטרס האישי. הפטריוטיזם נעוץ ברגשות, תחושת נאמנות וגאווה למדינה וגאווה בהיסטוריה שלה  ובהשגיה. עצם הרגש המשפחתי שבטי  מתבטא בשפה, תרבות וקרבה אתנית. פטריוטיות איננה אוניברסלית אלא פרטיקולארית. היא מוגדרת על ידי המאחד את השותפים לה והמפריד מאלה שאינם שותפים לה.

בישראל רבים מזהים פטריוטיות עם לאומיות. אבל יש כאן הבחנה דקה. ג'ורג' אורוול  הבחין כשלאומניות אותה זיהה עם שאיפה לכוח לבין פטריוטיות,  שהיא מסירות למקום מסוים, דרך חיים מסוימת שהפרט מאמין שהיא עדיפה אך איננו רוצה לכפות אותה על האחר. הרגש הפטריוטי הוא דפנסיבי , היינו רגש שמופנה כלפי עצמך ואחיך שהוא מטבעו הוא רגש של זיקה , אהדה, אחווה, גאווה, ומחויבות כלפי הדומים לך. הלאומיות מנגד היא יכולה להיות אופנסיבית  גם אם היא מופנית כלפי השונה האחר. עד שנאת הזר.   בספרו "אוהבים אותך מולדת " דניאל בר-טל גורס שפטריוטיזם הוא כוח הרסני. הפטריוטיזם הוא כוח המניע קונפליקטים (בעקבות טולסטוי).

למה הפטריוטיזם הוא שלילי בחברה הישראלית: בגלל  הפוסט מודרניזם המובל על-ידי האליטה האוניברסיטאית מאשימים כותבי המחקר ארד ואלון.  אשמה גם ההפרטה שהרחיקה את האחווה ויצרה את התחרות ..