בעקבות אי האלימות של גנדי

 

חילוניות -- מתוה

כדי שנחדור עמוק יותר להבנת הדת נדבר הפעם על הניגוד לה—חילוניות אף כי בסיום תוצע איזו סינתזה. ואדגים בדוגמה שנראית לכאורה בנאלית, אבל יש בכוחה להמחיש.

מהי החילוניות? נראה שאליבא דתל -אביב החילוניות מתבטאת בזכות הליברלית, קרי חופש הרצון,  לקנות דברי מכולת בשבת דווקא. ואמנם, החלטת שר הפנים לסגור את המרכוליות בשבתות מעמידה במבחן אירוני לטעמי את מהות החילוניות התל אביבית. החילוניות הזאת מחזקת את המשל שהמשיל החזון איש  -- הרב קרליץ. הפגישה נערכה בשנת 1952 ביוזמת בן גוריון שביקש להכיר את אותו רב בעל הסמכות העליונה שהכל—החרדים—מחכים למוצא פיו. בן גוריון הביע דאגה על הקרע בעם וביקש את התערבותו של החזון איש. החזון איש המשיל לו משל: (שמקורו בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ב, עמוד ב'):

 "אם שני גמלים נפגשים בדרך במשעול, וגמל אחד טעון משא, והשני איננו טעון משא, זה שאין עליו משא חייב לפנות את הדרך לגמל הטעון משא. אנחנו היהודים הדתיים משולים לגמל הטעון משא – יש עלינו עול של הרבה מאוד מצוות."

המסקנה: היהדות הדתית אינה יכולה לגלות פשרה.

כאן אציע פרשנות. בניגוד להתמרמרות החילונים שטענו נגד החזון איש שהציג אותם ככלי ריק, זה לא מה שנאמר שם. החזון איש טען שלרגל המצוות היהדות הדתית כבולה בעוד שהחילוניים הם חופשיים מעול זה. ואמנם בעבר כאן בארץ לא קראו למי שאינו דתי חילוני אלא "חופשי".  הפרשנות המקובלת היא שהחילונים בניגוד לדתיים ריקים הם ערכית במחויבות .  ובעיני החרדים החילוניות חוזרת ומוצגת כעגלה ריקה המתבטאת  בסיר הבשר המרכולתי.

דת וחילוניות נתפסים כשני הפכים, דיכוטומיה.

בדיון על המרכוליות ציטט שר הפנים בהחלטתו על סגירת המרכולים את ביאליק, שקרא לשמירת השבת כערך יהודי מוסרי נעלה (ביאליק גם יצא בקול קורא נגד תחרויות הספורט בשבתות) אף על פי שביאליק עצמו לא כיתת את רגליו לבית הכנסת בשבתות. ועם זאת, ביאליק הכניס תכנים ליום השבת עת השכיל ליצור תחליף רוחני תרבותי מרגש לתפילת השבת. הוא יסד (כבר בשנת 1924) באהל שם בתל אביב את מוסד עונג שבת, מפגשי תרבות, מעין אוניברסיטה עממית למדעי היהדות, שהתנהלה בשבתות. הבימה ניתנה לחוקרים, סופרים ואנשי רוח למיניהם (לאו דווקא לרבנים). ההרצאות מילאו את האולם בקהל נרגש לאו דווקא דתי ,שנהר והתבשם .

עירית תל אביב תשכיל לעשות אם תשכח מהמרכוליות דווקא ותחזיר עטרה ליושנה, תמיר את תרבות ההנאה בתכנים עיוניים מעוררי השראה. בידי העירייה היכולת לעורר עניין בנושאי התרבות היהודית בנוסח ביאליק ביום השבת בפרט. היא יכולה לעשות זאת דרך ארגון התכנסויות חברתיות סביב נושאים מעוררים, על ידי פתיחת מועדוני התרבות בשבתות, פתיחת הספריות וחדרי העיון, פתיחת חדרי העיון בבית אריאלה, פתיחת מתנסים ללימוד בצוותא.  תרבות שבתית תשרה נופך רענן לחיי העיר ותתרום לעיצובה של חילוניות ערכית יהודית ( על מושג זה בהמשך) ממלאה.

ניכנס לפנים העניין. נתחיל בהבהרת המונח אתאיזם. המונח נובע מיוונית "בלי אלוהים". החילוניות מתייחסת גם לאינדיבידואל וגם למוסדות. לגבי היחיד זוהי הבניית מקומו בעולם , הוא עצמו קובע את מקומו ומעמדו בעולם. הוא פועל לפי מצפונו בלבד. לדוגמה, סרטר הפילוסוף הצרפתי הנודע בזמן מלחמת העולם השנייה עת צרפת הייתה כבושה בידי הנאצים נשאל על ידי תלמיד מתלמידיו שהעמיד בפניו דילמה אישית: אביו נרצח על ידי הנאצים והוא שואף להילחם בהם. בכדי לעשות זאת עליו להצטרף לצבא צרפת החופשית באנגליה. אלא שנותרה בצרפת אם, והיא בודדה, חלשה והוא תומך בה. הלהישאר עם אמו: מה לעשות שאל את סרטר הפילוסוף הדגול מחבר ספר רב ההשפעה על אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם והומניות. אקזיסטנציאליזם משמעו חיי אדם על פי מצפונו בלבד. בחורנו הנבוך. מבקש עצה, דרך. אבל מסתבר שלא פנה אל המורה הנכון. כיון שסרטר נאמן לעמדתו נמנע מלהשיב: פעל לפי מצפונך בלבד. המצפון האנושי הוא מורה הדרך הבלעדי. אבל יש פן נוסף והוא היחס לחיים הציבוריים.

החילוניות התחזקה בעקבות שתי מהפכות במאה ה 18 האמריקאית והצרפתית. אנחנו מדברים כאן על האינדיבידואליזם בשיאו. האדם משתחרר מדוגמות,  הוא חופשי לפעול על פי מצפונו הוא. היש כאן סמכות מעל לאדם. זו שאלה כבדה. סוזאן זונטג המסאית הידועה נשאה נאום על חובת המצפון של  האינדיבידואל לסרב לשרת בצה"ל  שהפך לכובש ומדכא להשקפתה. כלומר, בהעמידה את הממשל הבעייתי לדעתה היא מטילה אחריות אישית מחייבת על כל פרט ופרט להשתחרר מהחובה לשרת ולפעול אפוא בלעדית על פי מצפונו.

גישה זו גם פורצת לכלכלה הקפיטליסטית הגלובלית בגישה של היוזמה האישית ללא גבול. ובכל אופן יש במפעלים יחסי עבודה של מנהלים ועובדים שאינם פועלים על פי חופש מצפון אבסולוטי. אמיל דורקהיים מאבותיה של הסוציולוגיה המודרנית דרש שיחסים בין עובד למעביד יבנו בחוזה שיושתת על סמך היגיון ורצון חופשי בלבד.

הבעיה היא מורכבת כשהיא נוגעת לנושא האוטוריטה החברתית לאומית ממלכתית. הייתכן שהשירות לא יקוים על בסיס של מסורת או קודים חברתיים מוסריים, אלא על עיקרון חופש הרצון?! . דורקהיים דיבר על החוק כגורם האוטוריטה היחיד. אוטוריטה לדורקהיים קרי דיסציפלינה, משמעת. דיסציפלינה קשורה בחברה. בלי אוטוריטה לאדם אין שום משמעות. אדם בלי חובה הוא ריק. והחברה לא תוכל להתקיים .  ורק כאשר מסורות, קודים מכוונים את האימפולסיביות של האדם אז חברה יכולה להתקיים. יש כאן יחס וביתר דיוק מתח בין אגואיזם לחברה. אין שום סוג של פעילות חברתית שיוכל לפעול  בלי דיסציפלינה מורלית מתאימה. דיסציפלינה מורלית היא הסדר ללא חוק כתוב. תפיסה אידיאליסטית, ולכן דורקהיים מכוון בעצם לסולידריות חברתית.

אבהיר. האינטרסים של האינדיבידואל אינם בהכרח אלה  של החברה אליה הוא משתייך ולעיתים קרובות יש כאן אנטגוניזם. צריך שתמוקם איזו שיטה שתביא את האדם להתחייב לקיים ולעמוד בצרכי החברה. וזו צריכה להיות מערכת, שיטה מוסרית. במצבים של מתח בין האוטוריטה לאינדיבידואל – חופש האינדיבידואל -- העדיפות של דורקהיים תהיה לאוטוריטה.

.דורקהיים מדבר בעצם על סולידריות חברתית שהאדם מילדותו מפנים אותה והוא מתפתח איתה ובתוכה כך שאין לדבר על אינדיבידואליזם אבסולוטי. החילוניות לא תוגדר אפוא כהבעה מוחלטת של חופש הרצון. גישה זו הדגיש דורקהיים תפורר את החברה ובפרט שהאדם איננו חי בואקום , הוא בן תלות חברתית.

כיום ניכרת השפעת תיאורית הדת והחילוניות, הפוסט חילוניות,  שטיפחו הפילוסוף הגרמני הנודע יירגן הברמס והקרדינל ג'וסף רצינגר( לימים  האפיפיור). הברמס מהצד החילוני מזועזע מההתפרקות המוסרית והערכית של החברה המערבית. הם קובלים על תחושת מצוקה. והברמס איש הנאורות החילונית התאכזב מיכולת הליברליות החילונית  לשקם את מערכת הערכים. משל העגלה הריקה חוזר ומהדהד. שניהם רגישים לבעיית אובדן הסולידריות בעולם הקפיטליסטי הגלובלי. הברמס דורש שערכים חיוביים שהעניקה הדת לאנושות כמו יחס לזולת לגר, תמיכה בעניים, כיבוד הורים, ערכי משפחה יאומצו על ידי החברה החילונית ויתקיים יחס דו סתרי ערכי מוסרי בין החילוניות לדת. הדת תספק  למדינה – לחברה --ערכים שיסייעו לה להתמודד עם ההווה. הברמס מציע  לאמץ במרחב הציבורי  ערכים דתיים  המתורגמים למינוח החילוני. למשל עיקרון בצלם אלוהים יתורגם לעיקרון כבוד האדם. מדובר על בניית  מערכת הדדית חדשה  של יחסים בין רציונליזם לאמונה. להפסיק את ההתכתשות המתישה בין הדת לחילוניות בה שני הצדדים יוצאים מוכים.