22 אוק' 21
יהדות- ארץ
שחר
פרץ מבכרת להיכלא ובתנאים משפילים ובלבד שלא תשרת בצה"ל שהוא מבחינתה צבא
כיבוש. נימוקיה הם מוסריים-מדיניים. שחר איננה רואה אפוא במרחבי השליטה הישראלית מעבר
לקו הירוק הנשענת על צה"ל – היא איננה מעניקה לגיטימיזציה ישראלית לשטחים אלה
ואיננה רואה בשטח הכבוש לדבריה חלק אורגני
לגיטימי של מדינת ישראל. דבריה אלה פותחים
פתח לעיון בשאלת מהות היהדות ובמדויק היחס בין היהדות לארץ ישראל. הבוחן את ארץ ישראל במבט תנכי היסטורי מבחין
מיד שאזורים שעצבו את המסורת הדתית היהודית נמצאים בשטח הכבוש לגישתה. למשל אברהם
משהגיע לארץ נודד בה:
וַיֹּאמֶר
יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. ב וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ,
וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה. ג וַאֲבָרְכָה,
מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. ד וַיֵּלֶךְ
אַבְרָם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו יְהוָה, וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ, לוֹט; וְאַבְרָם,
בֶּן-חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה, בְּצֵאתוֹ, מֵחָרָן. ה וַיִּקַּח
אַבְרָם אֶת-שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת-לוֹט בֶּן-אָחִיו, וְאֶת-כָּל-רְכוּשָׁם
אֲשֶׁר רָכָשׁוּ, וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן; וַיֵּצְאוּ, לָלֶכֶת
אַרְצָה כְּנַעַן, וַיָּבֹאוּ, אַרְצָה כְּנָעַן. ו וַיַּעֲבֹר
אַבְרָם, בָּאָרֶץ, עַד מְקוֹם שְׁכֶם, עַד אֵלוֹן מוֹרֶה; וְהַכְּנַעֲנִי, אָז
בָּאָרֶץ. ז וַיֵּרָא יְהוָה, אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר,
לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת; וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה
הַנִּרְאֶה אֵלָיו. ח וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה, מִקֶּדֶם
לְבֵית-אֵל--וַיֵּט אָהֳלֹה; בֵּית-אֵל מִיָּם, וְהָעַי מִקֶּדֶם, וַיִּבֶן-שָׁם
מִזְבֵּחַ לַיהוָה, וַיִּקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה. ט וַיִּסַּע
אַבְרָם, הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה (
בראשית יב)
כלומר, היהדות נוסדה בארץ. כאן מקום הולדתה, כאן היא
ממוקמת ואברהם מסתובב בה ומיסד בה את עצמו ומקים מזבח בבית אל. במילים אחרות,
יהדות וארץ אחוזים זה בזה. והיכן
שהייתה התגלות אלוהית שם הקים אברהם מזבח לה'. כל המקומות האלה שנעשו מקודשים הם בשומרון
או השטחים. במילים אחרות, בוני הארץ משלהי המאה ה19 ועבור לעליות השונות לא
התיישבו בארץ התנ"ך-- מצב שהשתנה דרסטית עם מלחמת ששת הימים. בית אל, ירושלים
המזרחית, שכם, אילון מורה, חברון—מקום קבורת האבות והאימהות לא נכללו בהסכמי שביתת
הנשק שנחתמו עם תום מלחמת העצמאות. המדינה התקיימה בלעדיהם והיהדות לא נפגמה.
אבל
היו שלא קיבלו מצב זה. כך בערב יום העצמאות ה 19 , שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת
ששת הימים נשא הרב הנערץ צבי יהודה קוק, בנו של הרב הדגול אברהם יצחק קוק דרשה וכך
אמר בין השאר:
"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית
של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי
שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות
ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד'
בנבואה בתרי עשר - "וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ"[2]! איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את
זה?! ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את
זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב
ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן?
חלילה וחס ושלום!"
ב"ה, זכינו וזוכים אנו אף עתה, לקיים דבר ד' זה על ידי תפארת
גבורת צבאנו. נסכם בקצרה: השלטון היהודי בארץ הקודש, קרי: מדינת ישראל וצבאה, יחד
עם היותו בבחינת "קץ מגולה", הריהו מצווה מפורשת וחשובה, מצווה
כלל-ישראלית... ולעומת מה שנאמר: "האם זו המדינה שאותה חזו נביאנו?"
אומר אני: זוהי המדינה שחזו הנביאים. כמובן, אין המדינה בתכלית השלמות, אולם נביאינו ורבותינו, ממשיכיהם, אמרו שהמדינה תהיה
כזו: זרע אברהם, יצחק ויעקב, ישובו ויקימו בה תקומה יישובית ושלטון מדיני עצמאי..."
והרב פרץ בבכי. מדובר ברב כריזמטי, רב ציוני בעל השפעה אדירה
שעיצבה עם תום המלחמה את גוש אמונים, מפעל ההתנחלות רב הממדים בארץ האבות.
נשים לב לסיום: "שלטון מדיני עצמאי". כלומר, הרב כבר
איננו מדבר במושגים נבואיים חזוניים, אלא מבקש להיות קונקרטי פוליטי—המדינה
הממלכתית חייבת לכלול את חברון, שכם, יריחו –ארץ האבות אחרת היא נכה, פגומה.
תלמידיו של הרב צבי יהודה לקחו את דבריו כהוראה רבנית שמימית וכצו השעה והתנחלו
באלפיהם בארץ התנ"ך.
ומשוררת , מלחינה, חילונית מובהקת בת קבוצת כינרת הלא היא נעמי שמר כתבה והלחינה ערב מלחמת ששת
הימים:
אויר הרים צלול
כיין
וריח אורנים
נישא ברוח הערביים
עם קול פעמונים.
ובתרדמת אילן ואבן
שבויה בחלומה
העיר אשר בדד יושבת
ובליבה חומה
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור
ירושלים של זהב
ושל נחושת ושל אור
הלא לכל שירייך
אני כינור
איכה יבשו בורות המים
כיכר השוק ריקה
ואין פוקד את הר הבית
בעיר העתיקה.
ובמערות אשר בסלע
מייללות רוחות
ואין יורד אל ים המלח
בדרך יריחו.
ירושלים של זהב...
אך בבואי היום לשיר לך
ולך לקשור כתרים
קטונתי מצעיר בנייך
ומאחרון המשוררים.
כי שמך צורב את השפתיים
כנשיקת שרף
אם אשכחך ירושלים
אשר כולה זהב
ירושלים של זהב...
געגועים
לשמם לארץ האבות אל ארץ התנ"ך ולאו דווקא ממניעים דתיים אלא כישראלית בעלת
שורשים. משהו פנימי מפעים.
נרחיב
את הזיקה בין היהדות לארץ מנקודת ראות היסטורית תיאולוגית. ראשית נזכור שעד התקופה
החדשה העולם הוא דתי. חילוניות איננה קיימת. בתקופה העתיקה הדת עוצבה דרך הפולחן—הקרבת
הקרבנות במקדשים. וכך בימי הבית הראשון והחל מיאשיהו—המאה ה 7 לפנה"ס—עבודת הקרבנות רוכזה במקום אחד
הוא המקדש הירושלמי. נזכור הדת סובבת סביב הקורבנות במקדש. תפילות הן משניות.
התפנית חלה בשנת 586 לפנה"ס.—חורבן בית
המקדש על ידי בבל והגלית האליטה של יהודה בבלה. זאת מכת מחץ ליהדות דאז. בית המקדש
הרוס, הכהנים הוגלו. אכן זו הייתה המדיניות של המנצחים: דיכוי המורדים על ידי
הגליתם והרס בתי הפולחן והטמעתם בקרב תושבי מחוזות ההגליה בהנחה שיאמצו את הדת
הנהוגה שם. אין אלוהות אוניברסלית אלא לוקלית. אין דתיות לאומית יותר. קץ היהדות.
קץ עם ישראל.
אלא
שהיהדות השתמרה. העם לא איבד את ייחודו. הגולים סגלו דרכים חדשות לעבודת ה': הספר
במרכז. מתכנסים בראשי חודשים אולי גם בשבתות וקוראים ולומדים את התורה. זוהי תפנית
היסטורית, מהפכה עד כדי כך שצצה תנועה שפקפקה בצורך במקדש:
כֹּה, אָמַר
יְהוָה, הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי-זֶה בַיִת אֲשֶׁר
תִּבְנוּ-לִי, וְאֵי-זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי. ב וְאֶת-כָּל-אֵלֶּה
יָדִי עָשָׂתָה, וַיִּהְיוּ כָל-אֵלֶּה נְאֻם-יְהוָה; וְאֶל-זֶה אַבִּיט--אֶל-עָנִי
וּנְכֵה-רוּחַ, וְחָרֵד עַל-דְּבָרִי. (ישעיהו סו 1).
ומהו העני? ההסבר ניתן בפרק נח שם:
קְרָא בְגָרוֹן אַל-תַּחְשֹׂךְ, כַּשּׁוֹפָר הָרֵם
קוֹלֶךָ; וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי,
יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי, יֶחְפָּצוּן; כְּגוֹי אֲשֶׁר-צְדָקָה
עָשָׂה, וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב, יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי-צֶדֶק,
קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. ג לָמָּה
צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע; הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם
תִּמְצְאוּ-חֵפֶץ, וְכָל-עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת
בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע; לֹא-תָצוּמוּ כַיּוֹם, לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. ה הֲכָזֶה,
יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן
רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ--הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא
זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ--פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה;
וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים
מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ
לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז
יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ
צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. ט אָז
תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי: אִם-תָּסִיר
מִתּוֹכְךָ מוֹטָה, שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר-אָוֶן. י וְתָפֵק
לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ, וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ; וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ,
וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. יא וְנָחֲךָ יְהוָה, תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ
בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ, וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ; וְהָיִיתָ, כְּגַן רָוֶה,
וּכְמוֹצָא מַיִם, אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ
מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר-וָדוֹר תְּקוֹמֵם; וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר
פֶּרֶץ, מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. יג אִם-תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת
חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ יְהוָה
מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר
דָּבָר. יד אָז, תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה,
וְהִרְכַּבְתִּיךָ, עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ; וְהַאֲכַלְתִּיךָ, נַחֲלַת
יַעֲקֹב אָבִיךָ--כִּי פִּי יְהוָה, דִּבֵּר.
המוסר, דאגה לחלש, לזקוק הם מוקד עבודת האלוהים. לא
טקסים ומנהגים כמו צומות אלא לדאוג לרעבים, לחסרי בית. אלה הדרישות הדתיות
העיקריות. נכון, הנביאים העלו באורח עקבי את העיקרון המוסרי, אבל כאן תפנית: המוסר
החברתי, הרגישות לנזקקים הם הם מוקד הדרישות האלוהיות. הם המחליפים את עבודת
הקרבנות במקדש. ובכלל שואל הנביא בשאלה רטורית: אלוהים זקוק לבית? אתם מתחימים
אותו לבית? אלוהים הוא אוניברסלי בכל
מקום. זה יכול היה לעלות רק בתקופת הגלות עם ההתנתקות מבית המקדש ומהארץ. דת ישראל
היא אוניברסלית ואינה מותחמת לאזור גיאוגרפי ספציפי ואינה תלויה במקדש.
ב 538 לפנה"ס, 50 שנה אחרי החורבן, הביס כורש מלך פרס את בבל. כורש אפשר לאנשי
יהודה לחזור למולדתם ולשקם את בית המקדש ההרוס במימון אוצרות המלך. חלק מהגולים
חזר—בהחלט לא כולם—ולמרבה האכזבה לא מיהרו לבנות את המקדש ההרוס. האם לא ראו את
הנחיצות? מכל מקום, החוזרים שיקמו את המקדש כ 20 שנה מאוחר יותר בהמרצת נביא התקופה חגי ,
שניבא שעם הקמת המקדש המחודש תבוא גם הגאולה—המשיחיות:
כִּי כֹה
אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, עוֹד אַחַת מְעַט הִיא; וַאֲנִי, מַרְעִישׁ
אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-הַיָּם, וְאֶת-הֶחָרָבָה. ז וְהִרְעַשְׁתִּי,
אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם, וּבָאוּ, חֶמְדַּת כָּל-הַגּוֹיִם; וּמִלֵּאתִי אֶת-הַבַּיִת
הַזֶּה, כָּבוֹד--אָמַר, יְהוָה צְבָאוֹת. ח לִי הַכֶּסֶף, וְלִי הַזָּהָב--נְאֻם, יְהוָה
צְבָאוֹת. ט גָּדוֹל
יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן, מִן-הָרִאשׁוֹן--אָמַר, יְהוָה
צְבָאוֹת; וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם, נְאֻם יְהוָה (חגי ב').ִ
המקדש המרכז העולמי ושלום עולמי. עבור חגי הקמת
המקדש היא העיקר, המהות ופתח להופעת המשיח.
במקביל, חלק נרחב מהעם נותר בגלות. כלומר, חלה
הסתגלות לקיום האומה והדת מחוץ לארץ ובלי המקדש. אף על פי שבתקופת בית שני גם אם
רבים לא חיו בארץ אבל באו בחגים לירושלים למקדש.
עתה נעבור לנאום מרשים שנאמה חברת הכנסת לשעבר תהלה
פרידמן:
בשבועות האחרונים, מאז
הגעתי לבית הזה, אני לא מפסיקה לחשוב על רבן יוחנן בן זכאי", אמרה בנאומה,
"אחד היהודים החשובים ביותר בהיסטוריה. מי שברגע האחרון הצליח לחלץ את העם
היהודי מירושלים של בית המקדש הבוער - ליבנה של בית המדרש המחבר, ולהמציא אותו מחדש".
(הקשיבו לנאומה – גוגל נאום תהלה פרידמן)
פרידמן מעלה על נס את רבן יוחנן בן זכאי כמי שהשכיל
להציל את העם היהודי על ידי הוויתור על ירושלים הבוערת ההורסת את עצמה במלחמת
אזרחים אכזרית מזה ובמצור הרומאי מזה.
אבל, המשמעות של יציאת בן זכאי את ירושלים והמעבר
לעירה הקטנה היושבת בפריפריה – יבנה היא בעלת משמעות שונה. בן זכאי מסמן אלטרנטיבה
לבית המקדש ולירושלים ולתפיסת הלאומיות. הזרע נזרע כזכור בגלות בבל, אלא שהוא ר'
יוחנן הביא את התפיסה לשיאה: היהדות איננה תלויה במקדש, העם איננו תלוי בירושלים.
היהדות משוחררת מתלות בהקרבת קרבנות במקדש ומשוחררת מירושלים כמוקד הלאומי. נכון
אפשר לחלום ולפתח ציפיות , אבל פרקטית היהדות והעם אינם תלויים בארץ ובמקדש. בן
זכאי נתן לגיטימיזציה לחיי הגלות לא כבריחה, אלא כאפשרות של קיום היהדות בכל אתר
ולהעמיד במקום הפולחן את הספר-- — התורה והתפילה שעד אז הייתה קיימת, אבל לא
במרכז.
אבל מנגד מצויה הייתה אז קבוצה אחרת אלה הקנאים
המתבצרים במצדה אחרי נפילת ירושלים, וכך אומר להם מנהיגם הוא אלעזר בן יאיר:
הוי אנשים גיבורי-החיל! הן מני-אז קבלנו עלינו,
לבלתי עבד את הרומאים, וגם לא אדונים אחרים, זולתי את אלוהים לבדו, כי רק הוא מושל
האדם באמת ובצדק. והנה הגיעה השעה המצווה עלינו להשלים בפעל-כפינו את משאת-נפשנו,
ואל נעטה בשעה הזאת קלון עלינו. ואחרי אשר בחלה נפשנו בעבדות שאין בה סכנה, לא
נבחר לנו הפעם חיי-עבדות עם שפטים נוראים - והן זה יהיה חלקנו מאת הרומאים, אם נפל
חיים בידם. כי הנה אנחנו היינו הראשונים להרים יד בהם, ואנחנו נשארנו האחרונים
להלחם אתם. והנה אני חושב, כי צדקה עשה אתנו אלוהים בתתו בידנו למות מות גיבורים
בני-חורין,
אלעזר קורא לנצורים קרוב לאלף נפשות ליטול את חייהם
כי אין טעם בחיים תחת שלטון זר, רומא. חירות אחרת אין משמעות. והם התאבדו. ברור
שהיהדות המתונה הבוחרת בחיים הלכה בדרך שהתווה בן זכאי.
והעם היהודי חי חיי גלות.
המהפכה הגדולה חלה עם הציונות. כאן בארץ היה מיעוט—ברית שלום—אינטלקטואלים שיתכן
מאד ששחר הייתה מצטרפת אליו. אנחנו מדברים על שנות ה 20- של המאה הקודמת. אלה כשחר
לא היו אדישים כלפי הרוב הערבי (אז) שישב בארץ, ולכן הסתייגו מהבעת שאיפות
לאומיות. הם לא דיברו על מדינה או מדינה בדרך, אלא חזרנו למולדת. זו השאיפה וזהו.
אבל .ברור שרוב הישוב היהודי חשב על מדינה. הציונות
היא משיחיות חילונית.
העם היהודי לפחות מחציתו איננו רואה בחיים בישראל
את מימוש יהדותו. תפיסת הארץ היא תפיסה ממלכתית ישראלית. היהדות בחלקה הגדול עדיין
חיה את חיי רבן יוחנן בן זכאי זה למעלה מ 2000 שנה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה